איך ישנם אנשים שפאה גורמת להם הרהורים? והאם עדיף לגור בבני ברק או ברחוב דיזינגוף?

שאלה:

GDC_article_15841

בני ברק. פחות נוח מדיזינגוף?

יש הרבה אנשים בציבור החרדי שמעידים על עצמם שאשה עם פאה גורמת להם הרהורים. איך אתם, שמפרסמים את ההיתר ללבוש פאה, לוקחים על עצמכם החטאת הרבים שכזאת? הרבה אנשים אומרים שנוח להם לגור ברחוב דיזינגוף עם כל הפריצות שם, ולא בבני ברק ששם ישנן נשים עם פאות!

תשובה:

לידיעתך הרבה, כל פעולה שלנו נתמכת ע"י גדולי הרבנים. מרן הגאון רבי שלום משאש כתב במפורש בספרו "שמש ומגן" (חלק ב'), "מצוה רבה לפרסם ההיתר". הרב ליאור עזרן שליט"א שכתב את הספר "חן וכבוד" קיבל עשרות הסכמות מגדולי הרבנים, שעודדו את הוצאת הספר לאור ובירכו על כך, למרות שקריאת הספר גורמת לקורא להבין שמותר ללבוש פאה ע"פ עשרות פוסקים וממילא אשתו או בתו ילבשו פאה בפועל; וכן הסכימו על ספר "כפתור ופרח", "ותשקט הארץ", וכן כל גדולי הדור שכתבו תשובות להתיר פאה – בעצם הם הגורמים הישירים לכך שבנות ישראל חובשות פאה, ואין בזה שום פסול.

אך לעצם השאלה, כיצד באמת יש אנשים שנוח להם יותר להתהלך בערים חילוניות ולא בבני ברק, ושערות יבשות של פאה גורמות להם הרהורים יותר מנשים פרוצות ממש ההולכות בביגוד מינימלי ביותר, וכמובן ללא כיסוי ראש כלל, עם תסרוקות שונות ומשונות?

על זה עונה בספר "כפתור ופרח" להגאון רבי גרשון גולדשלגר שליט"א, ושם כתב בזה הלשון:

"התועמלנים המפיצים כאילו יש בפאות משום פריצות ח"ו, גורמים שאנשים מתחילים לחשוב שזה באמת כך, והדבר מפריע להם וגורם הרהורים ח"ו. אך אם ידעו האמת, שאין בפאות כלום ואינם אלא כמטפחת, זה לא יפריע כלל. וזה אחד מהמכשולים שגורמים מפיצי הכרוזים, ומסיבה זו גם אי אפשר לשכנע אותם שהפוסקים התירו את הפאה, כי מטבע הדברים הם השתכנעו שזה כך אחר שקראו את דברי הגנאי החמורים שהתפרסמו בנושא, ואיך יסכימו לדבר שהוא נגד ההגיון וההרגשה שלהם? אך למי שלא נשבה בתעמולתם, אין הבדל לדידו בין פאה צנועה למטפחת בענין זה".

"כשטענתי בפני אחד העסקנים בנושא מדוע אתם מתמקדים דוקא בפאה, שהיא מותרת לרוב הפוסקים, ולא בבגדים צרים וקצרים שהוא באמת איסור ותועבה, וביותר יקשה שהרי מאבק זה הורס את כל המאבקים האחרים למען הצניעות, שהרי הנשים משוות בין הנושאים במודעות, ומסיקות שהמודעות מגזימות, או שממילא כל הנשים לא בסדר, ולא מייחסים לזה חשיבות. וענה לי הנ"ל, שלדעת כמה נשים שחשבו בענין, הכל תלוי בכיסוי הראש, ואם הוא יהיה צנוע יותר, הנשים יקפידו יותר בכל לבושן ותיפתר בעיית הצניעות…"

"אמנם מה נעשה שכנגד "כמה נשים" שיש להם "דעת תורה" (ויתכן בהחלט שהקנאה והרצון שכולן יהיו כמותן גרם להם לחשוב כך), שמענו דעת תורה מגדולי תורה מפורסמים, ולדעתם נשים שיחליפו את הפאה למטפחת בלחץ התעמולה, ישלימו את החסר בהתקשטות יתר בצורה לא צנועה ובבגדי שחץ. וזאת מבלי לדבר על כך שהתרבו לאחרונה המגלות שערן מבעד למטפחת שאינה מכסה היטב, וכמדומה שזה אצל רוב רובן רח"ל. וכפי ששמענו מכמה וכמה. וצניעות לא משיגים כשאוסרים את המותר, אלא ע"י חינוך והסברה שהתבלטות מגונה היא ומחטיאה את הרבים. וידועים גם בעיות חמורות בשלום בית ע"י שנוצרו כתוצאה ממעבר מפאה למטפחת".

"כלל הדברים, העמדת המנהג על ההלכה, מהווה תועלת רוחנית לנשים רבות, ומהתעמולה בנושא נגרמים נזקים רבים והרס הצניעות. וכנ"ל. וסביר להניח שחלק מהתעמולה נעשית כתוצאה מנגיעות אישיות. מי שרוצה להדר וללבוש שני כיסויים ובעלה מסכים לכך תבוא עליה הברכה, אבל מכאן רחוקה הדרך לתעמולה בסגנון של כזבים כאילו אין על מי לסמוך. ואם יש מקום לתעמולה בנושא הוא רק בסגנון של בואו ונהדר יותר בצניעות".

ומצינו לרבנים נוספים שזעקו על תעמולת הכזב, והתוצאות החמורות הנגרמות מכך.

הגאון רבי שמואל דוד הכהן מונק זצ"ל, רב דק"ק חרדים בחיפה וראש בית המדרש להוראה שם, במכתב שפורסם בקובץ "אהלי שם" (קובץ ט'), כתב:

"ב"ה, חיפה ח' מרחשון תשל"ז לפ"ק. יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים להרה"ג… אחר דרישת שלומו הטוב כמשפט. הנה כבר כתבתי בענין זה להראב"ד הגר"י וייס שליט"א, וגם לר' אלעזר בריזל שליט"א, אבל אחשוב שיהיה לתועלת שיתערבו בזה גם אנשים אחרים, שיש הכרח לסלק ממשמרת הצניעות את האנשים הנותנים חיתתם בארץ חיים, ורוצים לכוף רצונם על בעלי הוראה.

אמנם מחלה ירושלמית היא לומר דעות לרבנים, אבל עד הנה לא היה בדרך כלל דברי גנאי, ויש צורך להשתיק זאת ההנהגה בעודנה באיבה. אם לא יסלקו את האנשים האלה, יהא דין משמרת הצניעות כדין המזרחי וגרוע מזה, כי גם המזרחי רגיל לכוף דעותיו על רבנים.

מה שראיתי מתוך מכתבו של מעלת כבודו שכבר העיזו פניהם כלפי הפמ"ג (אולי עוד יעיזו כלפי מג"א ורמ"א) לא אבין בכלל, והרי המשנ"ב הוא שהסכים לפסק הפמ"ג, וא"כ לא בלבד על הפמ"ג אנו סומכין אלא אף על המשנ"ב.

ומה שטענו ששלטי הגיבורים מיירי בחצר דוקא, כבר שמעתי, ואיני מבין הרי זו ממש טענת החולק מהר"י קצנלנבוגן זצ"ל, ולא עלה על דעתו להפוך בזכותו של שלטי הגיבורים דמיירי בחצר דוקא. ומה שהעתיקו במודעה שלהם דברי המשנ"ב במקוטע, דהיינו הצד להחמיר ולא הצד להקל, זהו זיוף… זהו מה שבדקתי אחריהם והחלק יעיד על הכלל… ואכפול דברי שיש הכרח לסלק את האנשים הללו ממשמרת הצניעות".

והגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מגדולי דורנו (הובאו דבריו בקובץ בית הלל – י"ט), כתב שיש עדיפות לפאה על מטפחת כיון שאינה מגלה שערות, ובגילוי דעת שהתפרסם בשמו הוצאו דבריו מהקשרם לגמרי – כלומר רמאות ממש, ובתעמולה נגד לובשות הפאות יש סכנה:

"בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב… על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין.

הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה.

ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים.

אבל התעמולה שעושין בדבר, יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל".

והגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית בארץ הקודש, פרסם כרוז בחודש מרחשון תשל"ז (והעתיק דבריו הגר"ז שכטר שליט"א, בקובץ אור ישראל כ"א):

"לאור הכרוזים על "איסור" לאשה לצאת בפאה נכרית, והשמועה שיש נשים ובמיוחד מהספרדים שהורידו הפאה נכרית ולובשות מטפחת, יש בזה מכשול רב מאוד, דמצוי שאינה מכסה כל שערות ראשה, וכן ברשות הרבים לא מספיק מטפחת לבד, וצריכה מעיקר הדין גם רדיד, דהיינו שני כיסויים כמפורש בשו"ע, שלא להיכשל במקצת שערות מגולות, והיות שלא מסכימות לכסות כל השערות, על כן מקצת שערותיהן מגולות, ויש בזה איסור תורה וגילוי ערוה.

הריני מודיע דעתי שכל המהרהר אחר מנהג שנהגו בו רבבות אלפי כשרי ישראל, ובראשם גאונים וצדיקים, ידו על התחתונה, שיש לפאה נכרית יסוד בהלכה במנהגי ישראל וגדולי הפוסקים, ואין לחלק בין אשכנזים לספרדים, שהפוסקים שהתירו סמכו על הגאון הספרדי שלטי גיבורים".

שאלה נוספת: מדוע כשאותם המתנגדים לפאות, וסבורים שיש בזה פריצות, רואים אשה רווקה עם שיער ארוך ופרוע, אין בזה פריצות, ומאידך פאה היא פריצות לשיטתם? מדוע כשהגר"ע יוסף מתיר פאה לגרושה ואלמנה, שעד עתה כיסתה את ראשה, אין בזה פריצות, ואף אחד לא מתרגש מכך?

התשובה לכך מובאת בשו"ת "רבי עזריאל" (חלק א' סי' ח') להגר"ע הילדסהיימר זצ"ל, ושם שאל השואל על ההיתר לבתולות ללכת בשערן, וזה לשונו: "איני יודע טעם נכון, דלדעתי בבתולות שהולכים לגמרי בפירוע ראש יש הרהור יותר ויותר מנשים שהולכים רק קצת בגילוי שיער, ובש"ס קאמר סתם "שיער באשה ערוה" ואשה משמע גם פנויה".

וענה לו הגר"ע הילדסהיימר: "הרהור תלוי באיסור, ומים גנובים ימתקו, ומשום דמותר לבתולות לילך, ע"כ ליכא איסור בזה". ע"כ לשון התשובה. וכוונתו שהאיסור גורם את ההרהור, ומפני זה אין הרהור בבתולה, כי התירו לה לגלות שערותיה. וממילא הוא הדין גם לפאה נכרית, שאחר שהתירוה עשרות הפוסקים, אין בה הרהור יותר, כי האיסור גורם את ההרהור, וכשיודעים שהדבר מותר, אין מהרהרים. אולם התעמולה האדירה שיש בנושא זה כבר עשרות שנים, ע"י עלונים, חוברות, דיסקים לצפיה ולשמיעה, מודעות רחוב וכו', הזועקים שיש בזה פריצות איומה ונוראה, גרמו לאנשים לחשוב שיש בזה איסור – וממילא יש בזה הרהור.

וכשמדברים על "פריצות" בפאות בזמננו, יש לזכור שלמעשה היה צריך להתיר לגמרי לגלות את הראש בזמנינו, ורק משום גזירת הכתוב, נותר האיסור על כנו.

וכמו שכתב מרן הגאון רבי שלום משאש זצ"ל בשו"ת "שמש ומגן" (אה"ע ח"ב סימן ט"ז):

"ואם באנו לשפוט לפי ההגיון והסברה, כבר כתבתי בספרי תבואות שמש חלק אה"ע (סי' קל"ח), שאין שום הרהור כלל בגילוי הראש בזמנינו גם בנשואות, דאיזה שכל והגיון יאמר דשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש? וקרוב להיות הדבר בהיפך, שקודם נישואין יש מקום להרהור כיון שהיא מותרת וחזיא לנישואין לכל גבר. לא כן אחר הנישואין דלא חזיא והיא מיוחדת לבעלה, ההרהור פחות הרבה כיון שיודע שאי אפשר להשיגה, וכמש"כ הראב"ע גבי לא תחמוד. וזה היה בימי קדם שהנשואות היו מכסות ראשן, ואם תראה אותה אח"כ מגולה, יש שינוי בגוף וראיה חדשה ויש בזה הרהור, אבל בזמן שלא נשתנה בה שום דבר, גם שיהיה באיסור, אבל לגבי ההרהור לא התחדש שום דבר.

והאיסור שלה לא מפני הרואים, אלא מפני החציפות שעושה בגילוי ראש, שדרך הנשים לכסות במטפחת או בפאה נכרית והיא נשארה מגולה, ועוברת על דת משה, ולכן די לנו לקבל את מה שאסרה תורה בפירוש בגילוי שערה ממש, ואף שהיום פג הטעם דחציפות כיון שהכל עושין כך, עכ"ז גזירה דאורייתא נקבל. אבל אין לנו להוסיף עליה שום דבר קטן או גדול, כיון דבעיקרא דמילתא אין כאן חציפות ואין הרהור".

וכמו שכתב הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשו"ת "דת והלכה" (סימן א'):

"ומהאחרונים שדנו שגילוי שערות מביא לידי הרהור וכבגדי צבעונין שלה, וזהו שורש חיוב כיסוי הראש באשה, וא"כ אפי' יש עלה פאה נכרית כיון שאינו מכיר מיד שזוהי פאה הלוא בא לידי הרהור, ומהאי טעמא גופא פירשו דלא מהני פאה נכרית, שמחויבת לכסות אפי' הפאה נכרית שלה, מטעם זה אין לאסור בזמנינו כלל. שאם שורש איסור גילוי שערות מפני שמהרהר בה, בזמנינו שכל הנשים פרועות ראש רחמנא ליצלן אינו מהרהר כלל, והוה לן להתיר לגמרי איסור פריעת ראש בזה הזמן".

וכמו שכתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של חיפה:

"מידי הוא טעמא בבתולות משום שאין הרהור ברגיל לראות, הוא הדין בנשואות הרגילות האידנא, אין הרהור ברגיל, וכל אדם מבשרו יחזה, שרואה נשים עוברות לפניו יום ויום בראש מגולה, ואינו שם לבו להן ומהרהר. והמהרהר, לא מחמת שיער גלוי מהרהר".

ומעין זה כתב גם הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סימן י"ג):

"לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור… וכעין מ"ש ראבי"ה (סי' ע"ו) דהני מילי בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שיער לא חיישינן דליכא הרהור בכה"ג. וכן בקולה לרגיל בו. וכ"ה בהגמ"י (ספ"ג מה' ק"ש). ובמרדכי (פ"ג דברכות סי' פ'). וכן פסק הרא"ש והטוש"ע לגבי שיער בתולות… יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה… והכי נמי לענין זה, ודוקא בזמנם שלא היו רואים אשה בחוץ שכל כבודה בת מלך פנימה, ובראיית אשה מיד באים לידי הרהור במחשבה שבלב, משא"כ עתה שהנשים עוסקות במשא ומתן, ומורגלות בינינו, ואין האדם מתפעל בראייתן ובשיחתן לבוא לידי הרהור… נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, ואין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו, אין בזה משום שיער באשה ערוה אע"פ שעושות כן שלא ברצון חכמים, דלגבי דידן הו"ל כבתולות שרגילות בכך".

 

מודעות פרסומת

מהי דעת הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, האם אסר או התיר?

שאלה:

https://i2.wp.com/failedmessiah.typepad.com/failed_messiahcom/Rabbi_Shlomo_Zalman_Auerbach-tm.jpg

הגרש"ז אויערבאך


ר' שמואל אויערבאך מעיד במכתב, "וכבר העדתי עדות נאמנה אשר כן היה דעתו ורצונו של אדוני אבי מורי ורבי גאון ישראל זכרו לחיי העולם הבא אשר נשי ישראל יכסו ראשן במטפחת! וגם ראיתי בעיני צערו הגדול של אדוני אבי מורי ורבי זכרו לחיי העולם הבא על הפאה הנכרית שנתפשטה בקרב שלומי אמוני ישראל השם ירחם".גם כתב ידו של הגרש"ז, הובא בספר הליכות שלמה, שצריך שיהיה ניכר שהפאה אינה שיער טבעי.

וגם הרב דן סגל אמר בדרשה, 'אני שמעתי מפי מורי ורבי הג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, דיברתי איתו אז על כיסוי ראש, הוא אמר. לפני חמישים שנה אם היתה באה אשה לירושלים עם פאה היו סוקלים אותה באבנים'.

מכל זה אני מבין שהוא אסר את הפאות של היום!

תשובה:

הגאון רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, משגיח בישיבת קול תורה, ראש כולל "ישיבת הר"ן" בירושלים וחתן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, בשיחה מוקלטת, סתר לגמרי את דברי ר' שמואל אויערבאך ואמר שהם גוזמא בעלמא.

ואלה דבריו:

"למי שיש כבר דעה מוקדמת שאסור – קשה מאד לדבר עמו.

למעשה, אספר לכם סיפור שפעם אשתי שתהיה בריאה, עם הרבנית לאה ע"ה אויערבך שהיא בת של הרב אלישיב, עמדו ודברו ביניהן ואמרו – 'מה עושים מאתנו – מורדות בהורים שלנו'? הדבר הכי גדול זה שרואים על הבנות של הרבנים איך הן מתנהגות, רק שלפעמים בנות הולכות בכיוון הלא נכון – אז אנו יודעים, אבל אצל שני הגדולים האלו – הכיבוד אב היה חזק מאד, אז בעצם המעשים יותר גדולים מדיבורים.

מה שאני שמעתי בעצמי מחמי, ואני אסביר את המקום לטעות שהיה בדברים, שאחרים אומרים שמועה הפוכה… אשתי אומרת שהוא נתן לה את הכסף לקנות פאה, ולפני החופה הוא שם את שתי ידיו על הפאה שלה ובירך אותה, וממילא ברור שזה היה בלב שלם.

יחד עם זה אני רוצה להגיד לכם שחמי ז"ל היה תקיף בדברים, ומה שלא היה לפי טעמו – הוא מחה על זה; אספר לכם סיפור שמשלים את התמונה, שפעם אחת, אחת הכלות הצעירות הופיעה בבית בשבת שאחר החתונה והשבע ברכות, ואני בעצמי הייתי שם, ובודאי שיש ענין להקדים בסבר פנים יפות, וחמי הסתכל עליה וראה שהפאה שלה ארוכה מדי, אז הוא פנה לסובבים ושאל 'מי זאת האשה הזאת – אני לא מכיר אותה', ככה חריף! וזה היה לפני כולם! וכמובן שזה היה רמז ברור, והיא סידרה את הפאה למקומה, ואני מראה בכך שמצד שני לא היתה שום שאלה, ואם בבית ככה הנהיגו – אז הפשט שזה היה על דעתו המלאה.

אם יש כאלה שחושבים אחרת, זה בגלל שיש משפחות אחרות שהתערבו, אבל מצד הבית – הלכו עם פאות, וכמובן שהקפיד מאד מאד שתהיה פאה צנועה, וצנועה זה מה שמקובל שזה צנועה, מה שעל פי הרבנים נחשב צנועה.

בכל תוקף הוא דיבר נגד זה, על הפאות הפרועות והמתולתלות והלא צנועות – הוא היה חריף מאד נגד זה, אך פאה בצורה אנושית ונורמאלית וצנועה כמו שמקובל על פי הרבנים – לא היתה לו שום בעיה, בזה הוא תמך.

וכך אותו דבר גם אצל הרב אלישיב זכרונו לברכה, כמו שהסברתי מגיסתי ע"ה, ובתנאי שהיא פאה צנועה, וזה חמור מאד; ובפאה צנועה לא היתה לו שום בעיה לכתחילה.

ועכשיו אני אסביר לכם את הפירסומים, ומה ששמעתי מחמי: הוא אמר שברור לו שכשמלך המשיח יבוא… כשהעולם יבוא לתיקונו – ודאי שלא יהיו פאות; אבל כיום לפי המצב של היום – זה מה שצריכים לעשות, ואין בזה שום בעיה, זה היה באמת הקו שלו, וזו אינה סתירה, שאם אמר לפעמים שבאמת היה יותר טוב שהיה אחרת, ואם יש כאלה שעשו אחרת והוא שמח מזה – זה גם יכול להיות. אבל למעשה מה שנוגע להדרכה הכללית לדור, לנשים טובות וצנועות – היה שלם עם זה שהיום הולכים עם פאות, ואין עם זה שום בעיה; וממילא מה שאומרים בשמו שהיה נגד והצטער על זה צער גדול – זו גוזמא כי לא הצטער על זה צער גדול… היום בינתים לפי המצב של היום – זה לכתחילה, לא בדיעבד אלא לכתחילה.

כדי שאתם תבינו מה היה אצלו המושג ש'כשמלך המשיח יבא' אני אתן לכם עוד דוגמא, שהוא אמר שכשמלך המשיח יבוא – יאכלו מצות יד ולא מצות מכונה, ובשנים האחרונות הוא אכל רק מצות יד, ושאלתי אותו למה – האם בגלל הכשרות של מצות מכונה, והוא ענה, לא, אדרבה מצות מכונה זה מהודר בכשרות, ולמה? הוא אמר שמשה רבינו לא אכל מצות מכונה, ושאלתי אותו 'אז מה יש', ואמר לי שזו לא הצורה האמיתית של לחם עוני, לחם עוני הוא שכל מצה עושים לבד ביד, ואם עושים במכונה כמויות גדולות – זו לא הצורה האמיתית של לחם עוני, והיה לו בזה חוש גדול איך הדברים היו צריכים להיות לאמיתתם, ואיך שעל פי כורח המציאות היום צריכים להתנהג כך, אבל הוא אחז שהצורה האמיתית של מצה היא כמו שכתוב בגמרא שעני – הוא אופה ואשתו לשה – וזה אחד אחד [מצה מצה]; ואותה דרך גם לגבי הפאות – כמו שהוא לא יצא נגד מצות מכונה, כך באותו אופן הוא לא יצא למעשה נגד הפאות.

דבר אחר, מה שעושים עוגות מקמח מצה ואפילו מקמח תפו"א וזה נראה ממש כמו חמץ – זה היה ממש כואב לו, שצריך שיהיה ניכר בין חמץ למצה – זה היסוד של קטניות, לעשות עוגות שנראות ממש כמו חמץ אבל זה כשר – זה כאב לו, ועל זה הוא דיבר נגד, והוא עצמו לא אכל מזה, וגם אלו שסביבו לא אכלו מזה; והיו לו הרגשות בדברים, והוא דיבר על זה ועשה את זה, שהיו דברים שתאורטית זו לא הצורה של הדבר – אבל זו איננה הנהגה למעשה.

אני אשלים לכם את התמונה בדבר שלישי שהוא אמר שבטוח שכשמלך המשיח יבוא זה ישתנה – הוא אמר ש'עד דלא ידע' בפורים זה בעצם לא מתאים ליהודים להשתכר, אלא שבמצב של הגלות שיש צרות – כדי לתת שמחת פורים אמרו שישתו 'עד דלא ידע', ואז שמענו את הביטוי שכשמלך המשיח יבוא זה יתבטל.

נחזור לעניננו מה שנוגע למעשה – הפאות היו אצלו לכתחילה, אין בזה שום בעיה, ולבנות הטובות שלו הוא נתן פאות ולא הסתייג מזה, בתנאי כפול שיהיה צנוע… הרבנית של ר' שמואל עליה השלום – היא מהבית הלכה עם מטפחת…

ומה שנוגע לרב אלישיב, אני בעצמי שמעתי בהקלטה מה שהרב אלישיב דיבר בשיעור, ושם פשוט הציבור לא תפסו את הענין – הוא דיבר נגד פאות פרוצות, וכשאמר 'לא כמו הפאות שנוהגות היום' – התכוין שפאה זה מותר… אבל ב'הפאות של היום' – הוא התכוון לפאות פרוצות, אבל על הפאות הצנועות הוא לא דיבר שם. והם לקחו את הדברים וטשטשו אותם!

אני בעצמי שמעתי את ההקלטה כמה פעמים בצורה מדוייקת, ושם הוא דיבר נגד פאות פרוצות, והוא קרא לזה 'הפאות של היום' ולא התכון כמו הפאות הצנועות של היום, אלא "איך שברחוב הולכים היום", אבל הפאות הצנועות – הוא לא היה נגד, כמו שסיפרתי שהבת שלו הצדקת הרבנית לאה ע"ה הלכה עם פאה.

היה מקובל אצלנו, אני לא יכול להגיד שממש זה גם על דעתו אבל כך היה מקובל בבית, שיש עדיפות ללכת עם פאה. כי הפרקטיקה מראה שנשים שהולכות עם מטפחת – יש להן בעיה נפשית עם זה, וזה מתפרץ אצלהן בדברים אחרים – והדברים האחרים הם לא צנועים כל כך. אם הולכים עם פאה – אז רגועים ואין בעיה, לכן אצלנו מקובל שיש עדיפות אפילו ללכת עם פאה.

הרב אלישיב אמר למישהו כשהיה ספק על הפאות מהודו, ובבני ברק מספק הורידו את הפאות, אז כשפנו לרב אלישיב שזה ספק דאורייתא לאסור, הוא אמר 'אתה יודע מה זה להוריד לאשה את הפאה – זה להוריד לה את הראש – איך אתה יכול מספק לעשות את זה…' תמיד צריך את המשקל הנכון. הגדולים זה לא רק ההלכה – אלא שיקול הדעת הנכון, להעמיד כל דבר במקום ובמשקל הנכון. זה גדולי ישראל".

בנו, הרב יהושע בורודיאנסקי שליט"א, נכד הגרש"ז, כתב במכתב:

"אימי מורתי תליט"א חובשת פאה עד היום הזה. כשדברתי פעמים רבות עם אימי שתחי', אמרה לי בכאב על הפרסומים כאילו היה אביה זצ"ל מתנגד לפאות: 'הרי הוא רכש מכספו, ללא אומר ודברים, שתי פאות עבורי לנישואי, וכן לנישואי אחיותיי שתחי', ואת שתי ידיו הקדושות הניח בברכה על ראשי העטור בפאה ערב כלולותי! וכי היה עולה על דעתינו לעשות ולסטות כלשהוא מדעת אבינו רוענו, שכל פניה ופניה שעשינו היה על פיו?'

את דברי דודי הגר"ש אויערבאך שליט"א על כרחינו לפרש שכונתו על הפאות הארוכות והבלתי צנועות (ולכן כתב שם שאביו זצ"ל כאב על הפאות שהתפשטו לאחרונה, והרי הפאות עצמם כבר פשטו עשרות שנים ויותר), ואמת שאכן על כך כאב בראותו את הפאות האסורות מתפשטות, והורה בפרוטרוט מה גדר שיעור היתרם וכבר נתפרסם בספרים ומכתבים.

סופו של דבר ברור ופשוט שדעתו היתה נוחה מכל בנותיו ונכדותיו וכו' וכו' וכלל ישראל החובשות פאות צנועות וכשרות לראשן… ועד כי יבא ינון לא העלה בדעתו לפקפק כלל על מנהג יראים ושלמים ואין להאריך עוד בפשוטות".

לגבי פיאות ארוכות,  כבר הבאתי לעיל שהגרש"ז אסר פאות ארוכות ופרוצות, ואין בזה שום חידוש, כל הנדון הוא אם "הצטער צער גדול מהפאות" כדברי בנו ר' שמואל, או שמא לא היה ולא נברא, אלא אדרבה קנה פאות לבנותיו ושמח בזה.

ולגבי זה, הבאנו עדות חתנו הגדול, הגרי"ב שליט"א.

אבל המובא בשמו בספר "הליכות שלמה" (תפלה כ' הערה י"ב) ש"אין זה מדרך הצניעות שיהא המראה דומה לפנויה אלא צריך שיהא ניכר בקלות שאין זה שער טבעי",  אינו כתב ידו של הגרש"ז, כפי שאתה טוען.

בהקדמה לספר כותבים המחברים "כללים" בלשונות הספר, וענין הפאה הובא בגדר "שמועות", והאמינות של זה מוטלת בספק גדול, כמו שאר השמועות בימינו. מה שכתב הגרש"ז בעצמו, בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' (סי' נ"ח אות כ"ט) הוא ענין אחר: "ומה שנתפשט ההיתר של פאה נכרית, חושבני שסומכים על זה שרוב אנשים יודעים בזה להבחין, אף שהרבה פעמים אני אינני יודע להבדיל".

ואכן, ברוב הפעמים, המתבונן יכול להכיר בקלות, וכפי שנשאל מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א: "רוב ככל הפאות ניתן להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, ע"י כמה סימנים: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים. ד. המתבונן יכול לראות שאין שרשי השיער יוצאים מהראש. האם גם בפאות אלו היתה כוונת כת"ר שיש להחמיר?"

וענה: "אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל".

לגבי עדות הרב דן סגל, מביתו של הרב סגל כבר פורסמה הכחשה לתמליל ההרצאה הנ"ל (שאיני יודע האם הוא מדוייק, והאם כדרכם לא הכניסו בזה "שינויים קטנים"), והבהירו שכל דבריו היו אמורים לגבי פאות ארוכות מאוד שבזה לדעתו יש פריצות. ועל זה אמר את מה שאמר, שזה מושך את הגברים וכו' שבאים אליו בטענה שיש להם נסיונות.

ומבלי להתווכח על עצם הטענה הזו, שנסתרת מפוסקים רבים, שקבעו כי בימינו אין שום פריצות בשיער, ומותר לקרוא ק"ש אפילו כנגד נשים נשואות, ומהם – הגר"ע יוסף זצ"ל, שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ו' סי' י"ג): "נשים שהורגלו לצאת לרה"ר בגילוי הראש, וכל אדם העובר ברה"ר יראה כהנה וכהנה, אין הרהור מצוי כ"כ בזה מרוב הרגלן בינינו", ועוד באריכות, הרי דבריו של הרב דן סגל נסתרים מיניה וביה.מה שאמר ש"לפני חמישים שנה אם היתה באה אשה לירושלים, היו סוקלים אותה", אין זה נכון עובדתית, כי מרן הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל נפטר בירושלים בי"א באב תרס"ז, לפני למעלה ממאה שנה, וכבר העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו, בספר "אורחות רבנו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ב):

"סיפר לי הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א, שאביו מו"ר זצוק"ל סיפר לו: הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל עלה לירושלים עם זוגתו הרבנית ע"ה בזיווג שני, היא לבשה פאה נכרית. בירושלים לא לבשו פאה נכרית, ודיברו איתו שזוגתו תפשוט את הפאה הנכרית. בא הגה"צ ר"י בלאזר לרבה של ירושלים הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, ואמר לו שיגיד לו אם פאה נכרית אסור מהדין או רק תקנה בירושלים, שאם אסור מהדין אז יגיד לה להפשיט את הפאה, אבל אם רק תקנה אז לא יגיד לה. ואמר לו הגאון רבי שמואל סלנט, שאין זה מהדין, רק תקנה, ולא אמר לה, ולא הפשיטה והלכה בפאה נכרית בירושלים, ולא שם הגה"צ ר' יצחק בלאזר לב ללועזים עליו".

הרי שהלכה בפאה בירושלים לפני למעלה ממאה שנה, ולא סקלוה…

וכן בעדותו המפורסמת של הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כשרצה להוכיח שפאה מותרת לכתחילה: "היה פעם גדול הדור [רבי איצלה בלאזר]… כאשר הגיע כאן לארץ, התנו עמו ואמרו לו 'הסכת ושמע, רבי, בירושלים לא הולכים עם פאה'… הוא אמר, אם כן אני לא נוסע לירושלים, אני נשאר כאן. הם הסכימו והוא עלה לירושלים עם הפאה. מה, ר' איצלה גר עם אשה בדיעבד?"

גם במה שאמר על הפאות מלפני חמישים שנה, נסתרים דברי הרב דן סגל מיניה וביה, ומכאן גם ניתן ללמוד עד כמה אין לסמוך על "דרשות" בעלמא.

הרי טעמם של האוסרים מלפני מאתיים שנה, ומלפני ארבע מאות שנה, היה שאי אפשר להכיר שהפאה היא שיער תלוש ולא שיערה הטבעי של אותה אשה. להלן מספר דוגמאות:

◄ מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים, לפני חמש מאות שנה: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות).

◄ ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".

◄ תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

◄ ר' שלמה קלוגר, לפני מאתיים שנה: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".

◄ ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

◄ שו"ת חסד לאברהם, לפני מאות שנים: "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

◄ ברכת שלמה (דף ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשוייין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער"…

כעת נחשוב שוב: אם עיוור היה רואה שזה פאה, שהיתה עשויה מ"קש ותבן" לדברי הרב דן סגל, וכל זה לפני חמישים שנה, מדוע אסרו כל הפוסקים הנ"ל? האם שגו במציאות?

ברור שאין לזה שחר, ומפורש בדברי הפוסקים המתירים שמותר פאה אע"פ שלא ניכר כלל. וזוהי בדיוק נקודת המחלוקת בינם לבין האוסרים, וכנ"ל.

מדוע מקילים בפאה נכרית (דאורייתא) ומחמירים בהיתר מכירה (דרבנן)?

שאלה:

flx_3568710_920322_01_3

הרב חיים רבי

הרב חיים רבי שליט"א נתן שיעור נפלא בענין זה, ושאל שאלה נוקבת: מדוע מקילים בפאה (דאורייתא) ומחמירים בהיתר מכירה (דרבנן)? שאלה שאין לה תשובה!

תשובה:

כבודו במקומו מונח, אולם טעה בענין זה. כי פאה נכרית אין איסורה מדאורייתא, לרוב ככל הפוסקים האוסרים, וגם לדעת המחמירים מדובר באיסור דרבנן.

זאת ועוד – אפי' איסור פריעת ראש עצמו, יש הסוברים שהוא מדרבנן, שהרי תרומת הדשן (סימן רמ"ב) כתב בדעת הרמב"ם שגילוי ראש לאשה הוא איסור דרבנן ורק רמז יש לו מן התורה, וזה לשונו: "ואע"ג דרמב"ם כתב דאינו אלא מדברי קבלה, הא איהו נמי כתב דפריעת ראש באשה אינו אלא זהירות מדרבנן, כדמוכח מלשונו, ומסתמא ס"ל הא דפריך תלמודא דאורייתא, ר"ל רמז דאורייתא יש לה". וא"כ מצינו לרבותינו הראשונים, שאיסור פריעת שיער אינו מדאורייתא כלל.

וכן כתבו עוד פוסקים, והביאם מרן הגאון רבי שלום משאש זצוק"ל, בשו"ת "שמש ומגן" ח"ב אה"ע סי' ט"ז: "וכעת בהיותי עוד מחפש בספרים, נוסף על מה שכתבתי דאף לדעת האוסרים פאה נכרית אינו אלא איסור דרבנן, ראיתי חידוש אחד, שיש מן הפוסקים שחושבים גילוי שערות גמור של הנשים לאיסור דרבנן דוקא. כן ראיתי בספר וישב יוסף, להרה"ג יוסף נסים בורלא זצ"ל, שכתב כן הרבה פעמים בתשובתו חלק יו"ד סי' ב".

והוסיף על פי זה: "גם בגילוי ראש דאשת איש עצמה, מצינו לסוברים שהיא מדרבנן, ואף שההלכה אינה כן ובכל הפוסקים קראוה דת משה שהיא מן התורה, עכ"ז נוסיף ממנה הרבה חולשת איסורא דפאה נכרית, והדרן למילתין, דכיון דאיכא מחלוקת הפוסקים, וטעמי האוסרים פג טעמם, יש לומר ברווח גדול ספק דרבנן להקל".

וראה עוד מש"כ בזה הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יחווה דעת (חלק ה' סי' ס"ב), שלשון "דאורייתא היא" (המובא בכתובות ע"ב לגבי פריעת ראש) אינו מוכרח: "והנה אע"פ שהגמ' מקשה בפשיטות דאורייתא היא, אין מזה הוכחה גמורה שאיסור תורה הוא" (וכו' ע"ש).

וכתב הגאון רבי רפאל זילבער זצ"ל, אב"ד פריימאן, בספרו "מרפא לנפש" (חלק ב' סי' כ"ח. נדפס בשנת תש"י): "אמנם בישועות יעקב כתב דפאה נכרית או דשרי לגמרי או דיש בה איסור תורה, כיון דלצד זה אית בה פריצות הרי היא כשיער גמור, ע"ש. אלא דגם שאר אחרונים לא עלתה על דעתם איסור דאורייתא, רק מדרבנן משום מראית עין".

וכן כתב הפמ"ג סי' ש"ג משבצות זהב ס"ק ט': "עיקר הספק בדבריהם לקולא".

וכן כתב הגר"ש קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי מה"ת יורה דעה סי' קס"ח: "מש"כ כת"ר שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן".

וכן כתב בשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב' סי' פ"ח: "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה".

והגר"ע יוסף זצ"ל רצה לומר שפאה נכרית אע"פ שהיא דרבנן עיקרה דאורייתא ולכן יש להחמיר, ובזה נסתרים דבריו ממה שכתב במקום אחר:

בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') בענין פאה נכרית כתב הרב בזה הלשון, "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית… ומכל שכן דהוי איסור תורה. ואף למש"כ הגרש"ק בשנות חיים שם שהוא איסור דרבנן, מכל מקום עיקר האיסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר הוי מהתורה". עכ"ל.

ומאידך כתב הרב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא. וכן כתב בנו הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א בספר "עין יצחק" (כללי ההוראה, חלק ב' עמ' רט"ו), וזה לשונו שם: "אמרינן ספק דרבנן לקולא גם במחלוקת הפוסקים במידי דרבנן". ובהערות שם הביא פוסקים רבים הסוברים כן, וחולקים על הרדב"ז שהוא שיטה יחידאה להחמיר בזה. ובשו"ת יביע אומר (חלק ד' יו"ד סי' ח') הוסיף הרב וכתב, "ספיקא דרבנן לקולא אמרינן גם כשיש לו עיקר מן התורה. וכמש"כ המשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות". עכ"ל, ע"ש באורך. וכן כתב מר בריה דרבינא בספר עין יצחק (שם עמ' ר"ח), "ספק דרבנן לקולא אמרינן גם בדבר שיש לו עיקר מן התורה". עכ"ל, והאריך שם בראיות מהפוסקים. ושם (עמ' רכ"ב) הגדיל וכתב בזה הלשון, "במידי דרבנן אזלינן להקל גם כנגד רוב הפוסקים". עכ"ל.

ולפ"ז נמצא שגם אם תאמר שפאה נכרית הוא ספק דרבנן שיש לו עיקר מהתורה, וגם אם תאמר שרוב הפוסקים אוסרים, עדיין יש לומר בזה ספק דרבנן לקולא, וללכת אחר הפוסקים המקילים (ובפרט שלדעת רוב הפוסקים מדובר רק בספק דרבנן, וגם ישנם כמאה ושלושים פוסקים מתירים, ונמצא שרוב הפוסקים מתירים). וזה סותר לכאורה לדברי הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' שם), שיש להחמיר בפאה נכרית אע"פ שהיא איסור דרבנן, משום שעיקר האיסור מהתורה.

על כל פנים, בוודאי שלשיטת רוב הפוסקים האוסרים פאה, מדובר באיסור דרבנן, מלבד זאת שכיום רובם היו חוזרים בהם ומתירים, כפי שכתבנו במקום אחר. וממילא אין מקום ל"קושיות" כאלה, כיצד מקילים בפאה ומחמירים בהיתר מכירה.

ועוד, שפוסקים רבים סוברים שפאה נכרית חומרא היא ולא קולא, והבאנו זאת כאן, ושם הבאנו את הגר"מ שטרנבוך שכתב: "בעוונותינו הרבים אלו הצעירות שמסירות הפאה נכרית לובשות מטפחת שאינה מכסה כל שערות הראש ממש, והבאנו שבזה האיסור לכ"ע חמור טפי אלף פעמים מאיסור פאה נכרית, וכן בלאו הכי לרוב הפוסקים שצריך מטפחת דוקא, כוונתם שצריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, וא"כ מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית… ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יקרא תגר על כל בית ישראל, ובפרט שחומרא בזה עלולה נמי לפעמים להביא ח"ו הרבה קלקולים, עד שמגיעים לאיסור תורה ממש, שהמחמיר צריך להיזהר ביותר לכסות כל השערות ממש במטפחת, שבלאו הכי יצא שכרו בהפסדו…

וביותר רצוני להדגיש, דהאוסר היום לכל אחד פאה נכרית מדינא, אינו מחמיר רק מיקל בזה מאוד, שאשה היום במטפחת אינה מכסה כל שערותיה תמיד, וזה מקום לחוש לאסור מדינא אפי' מהתורה לרשות הרבים, ואם בפאה נכרית החשש לרוב הפוסקים רק מדת יהודית, במטפחת החשש מגילוי שיער, והיינו פגיעה בדת משה ממש, וא"כ המחמיר עלול להקל לגרום איסור תורה, שרק יחידים אצל הספרדים שיפרקו פאה נכרית, יזהרו במטפחת שתכסה תמיד כל השערות כדין, וגם אם בפאה נכרית הרי זה שינוי מדרכי אבותינו, במטפחת לחוד ובמיוחד לספרדים הרי זה שינוי טפי, שזה מפורש בשו"ע שצריך עוד לרשות הרבים רדיד ולא סגי במטפחת לבד, וכן נהגו באמת אצלם מדורי דורות, עד שסביבם נשתנה המנהג והתחילו במטפחת לבד. וא"כ אפי' במטפחת אין בזה חומרא, רק קולא נגד הפסק ומנהג מדורי דורות שצריך חוץ מהמטפחת רדיד דוקא".

 

פאה משיער הודי: מותר או אסור?

שאלה:

הודו

עבודה זרה בהודו

חלפו עברו להם שנים מאז סערת השיער ההודי, ומה המצב היום? האם מישהו בודק/ שואל /חוקר/ מברר/ מהיכן מקור השיער? אה כן, הפיאנית אמרה שזה לא מהודו …. הבנתי, על כך אתם מסתמכים, גם את הבשר במסעדה הייתם אוכלים כי בעל המסעדה אמר שהוא מהדרין, ללא שום תעודת כשרות, נכון?

תשובה:

סערת השיער ההודי היתה סערה בכוס תה. עשו רעש גדול מכלום ושום דבר. כאשר רוב הפוסקים התירו בשופי את השיער ההודי, ולא התחדש בזה מאומה כאשר פרצה אותה סערה ע"י גורמים שנוח היה להם להנפיץ זאת. הדבר היחיד שהיה חיובי בכל הפרשה הזו, הוא גדלותן של נשות ישראל ההולכות בפאה, שביום אחד בהיר רובן הורידו את הפאה והלכו עם כיסויים אחרים, עד אשר התברר שאין בזה חשש עבודה זרה, ובכך נסתם פי האומרים "גדולי ישראל אינם מתירים פאה, רק קשה להם למחות בנשותיהם".

שיער מפוקפק עדיף ממטפחת רפויה

הראשון שדן בנושא זה, לפני עשרות שנים, היה ראב"ד העדה החרדית, הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, וכתב להחמיר ולא ללבוש פאות משיער הודי, אלא רק פאות קאסטם משיער אירופאי, כמובא בתשובתו. ואמנם גם בפאות אלה קיים חשש של עירוב שיער הודי, ועל זה כתב שראוי להימנע, ומכל מקום עדיף ללבוש פאת קאסטם משיער אירופאי מאשר ללבוש מטפחת רפויה שעל ידה מתגלה השיער הטבעי.

וכך כתב בשו"ת דת והלכה סימן א':

"ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל… אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו [מפני חשש ע"ז], מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויהשמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".

הגר"ש וואזנר: אין שום חשש ע"ז בפאות מהודו

כאמור, למרות שנדון זה הוא עתיק יומין, קמו מספר אנשים בשנת תשס"ד ועוררו שוב את הבעיה. כאשר הובאו הדברים אל הגרי"ש אלישיב, הוא פסק לאסור שיער הודי (והקים את ההכשר המפורסם של הגר"מ גרוס, המפקח על מקור השיער), ואולם רוב פוסקי ההלכה חלקו עליו, ובכללם היה הגר"ש וואזנר, שדעתו היתה להתיר פאה העשויה משיער הודי. ואת דבריו הביא בנו, הגאון רבי בן ציון יעקב הלוי וואזנר שליט"א, אב"ד דבד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי (ראה קובץ "אור ישראל" ל"ו):

"אחרי שנתגלה שחלק מהפאות העשויים משיער טבעי, מקורם בארץ הודו מאיזור הנקרא "טירופטי", ושם גוזזים השיער בבית ע"ז, ואח"כ נמכר לתעשיית הפאות, יש לדון האם יש בפאות אלו משום איסור ע"ז או תקרובת, ודבר זה נשאל לחכמים ולזקנים, ובראשם לא"א מו"ר הגאון שליט"א. והנה כאשר נשאתי ונתתי עמו, ראיתי דעתו נוטה שאמנם מדינא שפיר יש למצוא צדדים להקל, וכאשר גילה דעתו ג"כ בכתובים…"

גם בפאות הודו, הרוב אינו ממקום העבודה זרה

"עתה הראוני דו"ח נוסף, שהודו עצמה מייצאת ס"ה 4500 טון שיער לשנה, ועיקרו ורובו בא משאר עיירות שברחבי המדינה, ממקומות שאין להן שום קשר ושייכות לע"ז, אלא ממרבית הציבור שהוא עני ביותר, המקבצים במשך כל ימות השנה כל שיער הנושר מראשיהן, בכדי למכרו עבור פת לחם, והחלק הבא מטירופטי שהוא מקום הע"ז, אינו אלא 500 טון, שהוא מיעוט ברור מכלל השערות היוצא ממדינה זו, ומעתה לאור כל האמור, אפי' פאה הבאה ודאי מהודו, משורת הדין יש להתירה מטעם כל דפריש, וכ"ש שאר פאות שלא נודע מקורן, דאין לך כל דפריש גדול מזה, אחרי שיש כאן רוב כפול, רוב שיער, ורוב מדינות, מלבד כל הספיקות ושאר צירופים הנ"ל, וזה פשוט…"

ומסיק: "ולהלכה, לאור מה שנתפרסם בחוצות מכתבי א"א מו"ר עט"ר ונשיאנו הגאון הגדול פוסק הדור הגר"ש הלוי וואזנר שליט"א, ומה שזכיתי לדבר עמו בנד"ד כמה פעמים פה אל פה, ואחר שנתלבנו הדברים בעיון רב גם בבית מדרשינו בין ת"ח וחברים מקשיבים וברוב עם, הרינו מפרסמים לבקשת רבים קיצור הפסק. א. פאה שמקורה ודאי מטירופטי ושאר מקומות ע"ז אין להשתמש בה ולכן יש להשתדל בכל עוז להחליפה, אולם בשעת הדחק, או מי שאין היכולת בידה, מותרת ללובשה זמנית. ב. פאות מכל שאר עיירות ומדינות מותרות. ג. ספק מקום מוצאם, מותרות. ד. פאות בלונד מותרות, בתנאי שאין שיער ע"ז ניכר בהן, ואינו הרוב. ה. ספק מהיכן התערובת, מותרת".

"יש מקום לסמוך להקל לכתחילה"!

כדבריו כתב גם הגאון רבי חיים יוסף דוד ווייס שליט"א, דיין ומורה צדק סאטמר אנטוורפן (הובא בקובץ אור ישראל ל"ו):

"באם יש איסור תקרובת עבודה זרה בפאה נכרית, עשויה משערות הבאים מארץ הודו, הנה כבר ביארתי ההיתר בשערות אלו בדרך ארוכה בכמה מתשובותי, ועתה אבא בקצרה… יש מקום לסמוך להקל לכתחלה, ועכ"פ בנדון דידן שנתברר לי על ידי שליח מיוחד (איש נאמן ודייקן נפלא שמכיר את אנשי הודו ואת שיחם) מקום ואופן תגלחתם, וכל זה מראה שאין עבודה בעצם הגזיזה וכנ"ל, לא ראיתי מקום להחמיר בזה כלל, (והגאון הגדול מהר"ש וואזנר שליט"א בעל שבט הלוי הסכים עמי דמעיקר הדין יש צדדים להקל שאין השערות בכלל תקרובת, אלא מחמת פגם עבודה זרה לכתחלה אין לקנות. ומה שקנה כבר ישתדל להחליפן)".

"כשרות וצדקניות לא יכשלו בשום איסור"

הגאון רבי יצחק רייטפארט שליט"א, ראש הכולל דכולל מצוינים בבורו פארק, בפסק דין שפורסם בערב חג השבועות תשס"ד, היקל יותר מכולם:

"לסיכום: לדעת הרמ"א והש"ך והתבואות שור, תקרובת עכו"ם בזמן הזה מותר בהנאה. ואפילו להב"י, הרי א. אין זה תקרובת עכו"ם אלא דורון, וכנ"ל. ב. לא שייך תקרובת עכו"ם בשערות, כנ"ל. ג. גזיזת שערות אין זה כעין פנים, כזביחה. ד. גזיזת השערות אינה לפני הע"ז. ה. אין עבודתה של הע"ז בכך. ו. יותר משלושה ספיקות אין צריך בירור. ז. כל דפריש מרובא פריש. ח. זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ט. ובפרט דלפי כל אנשי המדע אין עבודתה של אלילם בכך.

אשר על כן אני אומר שמצד הלכה לענ"ד אין בפאות המגיעות מהודו שום חשש הנאה מתקרובת עכו"ם ח"ו, ובפרט לשיטת הרמ"א והש"ך והתבו"ש שתקרובת עכו"ם בזמן הזה מותר בהנאה, והנח להן לישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הם (פסחים סו.), וכשרות וצדקניות הן ולא יכשלו בשום איסור, ומותר ללובשם לכתחילה".

מכל זה נראה שחשש עבודה זרה בפאות אין לו מקום כלל, כי רוב הפוסקים התירו בשופי את הפאות מהודו, ובראשם הגר"ש וואזנר, שכתב שאין כלל איסור בפאה שספק מהיכן באה, וכל הפאות היום הם בחזקת ספק, כי גם הפאות הבאות בוודאי מהודו, עדיין יש ספק גדול אם באו ממקום הע"ז או משאר מקומות בהודו.

ואף הרוצה לחשוש בחשש רחוק זה, יכול לסמוך בשופי על ההכשר לפאות שאחראי עליו אחד מגדולי הפוסקים, הלא הוא מרן הגר"מ גרוס שליט"א, שהקים את ההכשר ע"פ ציווי הגרי"ש אלישיב, והכשר זה מוודא שכל הפאות הנמכרות יהיו רק משיער טבעי אירופאי ולא שיער הבא ממקום ע"ז. ולכתחילה עדיף לקנות את פאות הקאסטם האירופאיות, שאין בהם כלל חשש ע"ז.

צוואת הרב עובדיה – אמת או שקר?

שאלה:

maxresdefault1

הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל

ראיתי היום עלון בבית הכנסת, שם היה כתוב שצוואתו האחרונה של הרב עובדיה היא לא לחבוש פאה. גם כתוב שם שלדעת הרב עובדיה אסור להוציא שיער מהמטפחת. כל הסיפור נראה לי מאוד מוזר, וכדאי שתבדקו זאת.
תשובה:

מעיון ב"צוואה" נראה בפשטות שהיא שקר מוחלט. בני ביתו הקרובים של הגר"ע יוסף זצ"ל לא פירסמו מעולם צוואה שכזו; ה"נכד" שחתום על העלון, עובדיה יוסף, לא ידוע מיהו – עשרות נכדים יש לגר"ע (בלעה"ר) ורבים מהם נקראו בשם "עובדיה יוסף"; גם כתב ידו של הגר"ע, שפותח את ה"צוואה" במילים "מכתב חיזוק לבנות ישראל", לא מלמד מאומה. יתכן ומדובר במכתב ישן, שבו כתב הגר"ע את המילים הללו. אולם להלן נתמקד בשקרים המרכזיים המרכיבים את ה"צוואה", שכל מטרתה להלך אימים על נשות ישראל הצדקניות.

שקר ראשון: חצאית

הקיצוניים והמטורפים שבדורינו, המחמירים לכער את האשה ברעלות ושמלות ישנות, מתמקדים בשני דברים: האחד, איסור חבישת פאה, בניגוד לדעתם של רוב גדולי ישראל, ואיסור חבישת חצאית המכסה את הברך, בניגוד לדעתם של רוב גדולי ישראל כיום, ובראשם המשנ"ב וכו', שחצאית כזו מספיקה ואין צורך בכיסוי עד הרצפה.

ההלכה הפשוטה אומרת שהחצאית צריכה לכסות את הברך בכל מצב, גם בשעת ישיבה וכו'.

כך כתב האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל במענה לאחד השואלים, וכך כתב הגר"ע יוסף עצמו בשו"ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן יד: "ובנות הלובשות חצאיות קצרות או שמלות קצרות למעלה מן הברך, צריך להשתדל להשפיע עליהן בדרכי נועם ללבוש חצאיות או שמלות צנועות, באופן שמכסות את הברכים גם בעת ישיבתן".

בתקנוני הצניעות (שכידוע, כולם מתחברים ע"י עסקנים שונים ומשונים, ולאחר מכן מחתימים עליהם רבנים. יש רבנים שחותמים כלאחד יד, יש רבנים החותמים מפני שראו אחרים חותמים, ויש רבנים שלא חתמו כלל ובכל זאת מופיעה חתימתם ולא טורחים אפילו להכחיש), עוד מלפני עשרות שנים (ראה ספר "לשכנו תדרשו"), מופיעה הדרישה שהחצאית תהיה 10 ס"מ אחר הברך.

בתקנונים יותר מאוחרים, מופיעה הדרישה שהחצאית תהיה 20 ס"מ אחר הברך.

לאחר מכן נמנו העסקנים וגמרו כי החצאית צריכה להיות בגבול האמצע בין הברך לקרסול…

אולם הגר"ע יוסף, ב"צוואה" זו, מחמיר יותר מכל התקנונים, וכמובן מחמיר הרבה יותר מעצמו: "ללבוש אך ורק חצאיות ושמלות ארוכות ורחבות שמכסות את הרגל, דהיינו עד מקום שנקרא קרסול…"

שקר שני: מטפחת

גם לגבי מטפחת, הגר"ע מעולם לא חילק בין מטפחת למטפחת, ולא דרש חבישת "מטפחות צנועות"; אדרבה, בדרשותיו תיאר בלשון ציורית שיש היום כובעים ומטפחות יפים, ולכן אין צורך בפאה. ב"צוואה" זו הוא לפתע דורש "מטפחת כשרה וצנועה", ובכלל, כל הסגנון מזכיר סגנון מאוד מוכר של נשות השאלים והרעלות, שלא בוחלים בשקרים וסילופים, רמאויות ותככים, ויעשו הכל על מנת להפיץ את משנתם.

וכמו לגבי מטפחת, גם כשהגר"ע התיר פאה, מעולם לא חילק בין פאה לפאה (כמפורט בתקנונים השונים), וכדרכו בקודש.

ולהוי ידוע, שהראשון לציון הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל, למרות שאסר פאה לנשואות, התיר פאה לגרושות ואלמנות, בשו"ת יביע אומר חלק ד אבן העזר סימן ג: "נראה שיש מקום להתיר לאלמנה וגרושה ללכת עם פאה נכרית ברה"ר, כי הנה ידועים דברי הש"ג סוף פרק במה אשה (סד:) שנראה לו להתיר לנשים לצאת בפאה נכרית וכדמוכח ממתני'… וכן כתב הרמ"א בדרכי משה או"ח ככל דברי הש"ג הנ"ל בשמו, ע"ש. והמשנ"ב שם (ס"ק ט"ו) כתב בשם הפמ"ג, שבמדינות שהנשים יוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע… [ומסיק] עכ"פ כאן שגם בנשואות יש מקילים גם ברה"ר, בגרושה או אלמנה מיהא יש להקל, ובפרט במקום צורך גדול שהדבר נוגע לעבודתה ופרנסתה".

◄ כמו כן, התיר פאה לנשואות במקרים מסוימים: כשהאשה אינה מוצאת חן בעיני בעלה עם מטפחת, או כשהיא נמצאת בלחץ הסביבה והיא בעצבות מזה, או כשמדובר בחוזרת בתשובה המסכימה לכסות עם פאה. והובאו דבריו בספר "מעין אומר" (שו"ת בקצרה, מפי השואל ששימש אצלו), וכן בקיצור שולחן ערוך "הרב עובדיה" (עמ' תרל"ט):

◄ לשאלת השואל, "זוג צעיר, נשואים שנה וחצי, וסיפרה האשה שלובשת מטפחת, אך אפה ארוך, ולא מוצאת חן בעיני בעלה, וללבוש פאה בעלה לא מוכן כי פוסק כרבינו [הגר"ע יוסף, לאסור פאה], ענה הרב זצ"ל: "יכולה ללבוש פאה".

◄ לשאלת השואל, "בחור מישיבת "חזון עובדיה" שנשא אשה, ואשתו הולכת כבר שנתיים עם מטפחת, כעת קשה לה והיא בדיכאון מזה. גרים בעיר בני ברק, ויש גם לחץ של המשפחה", ענה הרב זצ"ל: "שתלבש פאה. הרי היא בדיכאון, שלא תשתגע".

◄ לשאלת השואל, "בקהילה אחת בחו"ל בה כל הנשים ללא כיסוי ראש, התחזקה אשה אחת והחלה ללכת עם פאה. ואמר לה רב הקהילה, שאם לא תשים מטפחת, כבר עדיף לא כלום. ענה הרב זצ"ל: "ודאי שפאה עדיף מגילוי ראש".

◄ לשאלת השואל, "חוזרת בתשובה שהיתה הולכת עם פאה, כעת הולכת עם מטפחת. האם מותר לה לתת את הפאות שלה לאחותה החילונית ללבוש?" ענה הרב זצ"ל: "מותר".

◄ כמו כן התיר לבחור ישיבה להתחתן עם בחורה המתעתדת ללבוש פאה, כאשר הבחור הסכים לכך רק אם יתיר לו הגר"ע יוסף בכתב ידו. וכתב לו הגר"ע בכתי"ק שמתיר לו להתחתן עמה, ולוקח עליו את האחריות ללבישת הפאה (ומעשים בכל יום).

שקר שלישי: גילוי מקצת שערות הראש

בניגוד לדעתם של פוסקים רבים (ולמעשה, בניגוד לדעתם של רוב הפוסקים), התיר הגר"ע לגלות "כשתי אצבעות" מראשה של האשה, וכך מובא בילקוט יוסף אוצר דינים לאשה ולבת, כרך כז, עמ' שסח-שע: "נשים הנוהגות לגלות אצבע או שתים משערות ראשן כלפי פנים, אין למחות בידן, שכן מנהגינו. ומרן אאמו"ר [הרב עובדיה יוסף] מורה ובא שהוא כשיעור שתי אצבעות (כארבע סנטימטר) ונכון יותר כשיעור אצבע אחת בלבד. והסביר הרה"ג משה לוי דטעמו הוא משום דהוי פחות מרובו של טפח".

לא ניכנס כאן לטעם משונה זה, ולפרטי ההיתר. אך יסודו מופיע בשו"ת יביע אומר חלק ד – אבן העזר סימן ג: "ודמי למ"ש מהר"ם אלשקר (סי' לה) להתיר במקום שנהגו הנשים לצאת בשערות שחוץ לצמתן… מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם אלשקר, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו" [למעשה יש חילוק בין שיער שחוץ לצמתן לבין גילוי הראש עצמו, ואכמ"ל].

ידוע גם מה שנהגה בזה למעשה אשתו של הגר"ע, הרבנית מרגלית, ומה שנהגה אמו, ומה שנוהגות בנותיו.

כותב העלון המחוצף, הממציא צוואה זו, כותב על דברים אלו: "הנה נפוצה שמועה בין הנשים […] שמרן זצ"ל התיר שיהיו מקצת השערות מגולין מתחת למטפחת הראש [מה פירוש "מגולין מתחת למטפחת"? וצ"ע], על כן בכדי להסיר לזות שפתיים זו… הנני להעתיק מה שראיתי באיזה קונטרס.. "שמעתי מאחד שהוא בעצמו שאל את הרב על זה, וענה לו: מי שעושה כך יהיה לה עבור זה גיהנום, עכ"ל. וליתר ביטחון שאלתי על זה אז להרבנים דשם, ואמרו לי במפורש ששמועה זו היא טעות גמורה מוחלטת ואין לה שום מקור, כי הרב לא התיר את זה מעולם". לא פחות ולא יותר…

לא יאומן: כל כך הרבה שקרים, בעזות מצח כ"כ גדולה, נגד המפורש והגלוי והידוע מהגר"ע יוסף זצ"ל. וכך היא דרכם של מחברי העלונים הללו, לשקר ולסלף בכל דבר וענין, יראה הקורא וישפוט.

האם הפאה המותרת היא רק פאה שניכר שהיא פאה?

שאלה

יישר כח על האתר המדהים, ועל כל הידע המקיף בכל מה שקשור לפאה. רק הערה קטנה: לכאורה הפוסקים שהתירו פאה, דיברו על פאה הניכרת דוקא, ולא כהיום שקשה להבחין אם מדובר בפאה או לא.

תשובה

רוב ככל המתירים כתבו במפורש להתיר פאה אע"פ שאין להכיר כלל שהיא פאה, ובזה חלקו על האוסרים, שגם הם דיברו על כך. פוסקים בודדים בימינו (כהגרש"ז והגרי"ש) דעתם היתה להחמיר בפאה שלא ניכרת גם ע"י התבוננות מקרוב, כאשר ביאר יפה מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, וכדלהלן, ודעתם אינה מייצגת את עשרות הפוסקים המתירים, מה גם שהם לא דיברו על רוב הפאות בימינו, אלא על מיעוט דמיעוט שמחירן מעל 2000 דולר.

ניתן לקרוא את כל זאת בהרחבה כאן, אך בכל זאת נתמקד כאן בענין פאה הניכרת ושאינה ניכרת.

המתירים התירו מפני שאפשר "לתלות בהיתר" ולא מפני שניכר

◄ בשו"ת אז נדברו למרן הגאון רבי בנימין זילבר, כתב "ומדכתב במשנה ברורה דבמקומות שאין המנהג כן אסור משום מראית העין, משמע דהמדובר באינו ניכר היטב דהוי פאה". כלומר, במקום שאין חשש של מראית העין, אע"פ שאינו ניכר, יש להתיר.

◄ בספר "באר משה" להגאון העצום רבי משה כרייף מתוניס, כתב "ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה". כלומר, ההוה אמינא של האוסרים היתה לאסור משום מראית העין, והש"ג בא לאפוקי סברה זו, וזהו חידושו.

◄ ובספר "דברי חיים" כתב: "ולענ"ד, קושיה מעיקרא ליתא, דהא כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית… ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט". כלומר, מפני שידוע שנשים צדקניות לובשות פאה – אין בזה מראית העין, כי הרואה "מבין" שזאת פאה, ואין הסיבה משום שהפאה ניכרת והרואה "יודע" שזאת פאה.

◄ ובספר "פאת שדך" להגרש"ד מונק, רב דק"ק חרדים חיפה, כתב: "וכן אם הדבר ידוע באותו מקום ובאותו זמן, כגון נדון דידן דהש"ך דחלב שקדים בבשר עוף, שהיה מפורסם מחמת המנהג, אבל בשר בהמה דמי ממש לגזירת דם דגים ואין להקל בו. ומהרש"ל (פרק כ"ה סי' נ"ב) ס"ל דאף חלב שקדים דמי ממש, דלא מסתברא ליה לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן בדבר זה. ולפ"ז וכו' הרווחנו טעם לזכות לנשים הלובשות פאה נכרית, כיון שהדבר ידוע שרגילין בזה, ולא מצינו שגזרו רז"ל בכגון דא". כלומר, כל הסיבה שאין מראית העין – הוא משום שרגילים בכך. ולא משום שניכר.

◄ ובספר "אמרי המזג" כתב: "והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה, וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת". כלומר – הרואה "יתלה" בהיתר, ורק אם "יחקור" וידרוש יתברר לו שזאת פאה. וטעם ההיתר הוא משום שיש לרואה במה לתלות, ולא משום שניכר.

◄ ובספר "חידושי בתרא" להגאון רבי חיים דב אלטוסקי, חתן הגרח"פ שיינברג זצ"ל, כתב במפורש: "וגם אין לדחות דשאני פאה נכרית דמתני', דלא היו מומחים כבזמנינו והיה ניכר שאין השיער שלה, מה שאין כן כשאין להכיר שאין השיער שלה יש להחמיר בכל הדינים כאילו שיער שלה מגולה, דזה אינו דהא רש"י והשלטי גיבורים הנ"ל פירשו שעושה כן כדי "שתיראה בעלת שיער", ואם יש להכיר דאין השיער שלה איך תיראה על ידה כ"בעלת" שיער, אלא על כרחך גם בזמנם היו מומחים ואע"פ כן מותר".

◄ ובספר "מגן גיבורים" כתב: "וגם גוף דבריו לחוש בפאה נכרית משום מראית העין, לענ"ד ברבים שנהגו כן לא שייך מראית העין, דלא חשידי, ועיין ביורה דעה סי' קמ"א סעיף ד' בהג"ה, וכל שכן בזה דכל הנשים נהגו כן, האיך אפשר דכולהו יעברו על דת משה ויהודית עכ"פ, ומכל שכן למאן דסובר דהוא דאורייתא, ועל כן ישפטו הכל שהוא פאה נכרית". כלומר, הרואה "שופט" ומבין שזאת פאה, למרות שאינו "יודע" זאת, כי רבות נשים נהגו כן, ואיך אפשר שכולן יעברו על דת משה?

וכמו כן, כל הפוסקים המחמירים במראית העין כשמנהג המקום לא ללכת עם פאה – טעמם הוא משום שהפאה אינה ניכרת, ולכן אם מנהג המקום לא כך, יכולים לטעות ולחשוב שהולכת בשערות עצמה.

◄ ובשו"ת "סתרי ומגיני" [נדפס בתרצ"ב] כתב: "וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה". כלומר, אדרבה: משום שעתה (בשנת תרצ"ב) עושים את הפאה יפה כל כך, ונראית כשערות עצמה (דלא כטענות אותם האומרים שלפני שמונים שנה היתה הפאה קש ותבן), למה נחשוד אותה? ואם הפאה היתה נראית כמראה צמר מנופץ, לא היה כלל מקום לחשד…

◄ ובשו"ת "ישכיל עבדי" כתב: "ואשר לטעם משום מראית העין, שהרואה יחשוב שהוא שיער שבגופה, הנה פשוט שבמקומות אשר אין רגילים בכך ללבוש פאה נכרית, ודאי יש מקום לחוש מפני מראית העין. ובודאי גם הש"ג לא כתב להתיר אלא במקומות שנהגו בכך, כמו שדייק ותני בזה הלשון "וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן" וכו', הרי לך שכל דבריו אינם אלא למצוא סמוכות למנהג שנהגו נשים בכך, דבזה אין ענין למראית העין, דכיון שנהגו בכך הרי כולם יודעים דהוא פאה נכרית, אך ודאי דבמקום שאין מנהג ודאי דגם הוא מודה במודים דרבנן דאין מקום להתיר להם לכתחילה, מפני מראית העין". כלומר, כאשר נהגו בכך, "כולם יודעים" שזאת פאה, ולא מחמת שניכרת הפאה – אלא מחמת שהמנהג נפוץ. ואין מקום כלל לחלק בין פאה ניכרת לפאה שאינה ניכרת, אלא בין מקום שנהגו למקום שלא נהגו.

◄ ובשו"ת "אגרות משה" כתב: "ויש עוד טעם גדול במה שלא אסרו בפאה נכרית, דכיון דידוע לכל שיש ללבוש פאה נכרית שתהיה נדמית כשערות האשה עצמה, אין לאסור דמהאי טעמא יחשדוה הרואים מרחוק ואלו שאין מסתכלים כ"כ בנשים שהשיער הנראה הוא משערות האשה עצמה, כיון שהיא מוחזקת לאשה כשרה, ויודעים שמקרוב ודאי מכירים שאינן שערותיה, והרואים אותה בקרוב ומסתכלים הרי ברוב הפעמים יכירו שהיא פאה נכרית". כלומר, מקרוב אפשר להבחין, ומרחוק? יתלו שזאת פאה, מחמת ש"ידוע לכל" שאפשר לעשות פאות שנראות כשיער ממש!

ולאחר מכן התיר במפורש פאה שאינה ניכרת: "וממילא אין לאסור גם כשלא ניכר לפעמים, אף אם היה זה מאיסורי לאוין, וכ"ש שהוא רק מאיסורי עשה, שאפשר שליכא כלל איסור מראית עין בזה".

◄ וכן כתב הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א בספר "אום אני חומה" עמ' צ"ד: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתבו בקובץ "תל תלפיות" (שע"י מכון הוראה ומשפט דק"ק חניכי הישיבות בראשות הגר"מ גרוס שליט"א, קובץ ס"ז): "בש"ך סי' רח"צ סק"ב בדינא דהרא"ש כתב דסגי במה שזה מצוי, אף שאין מכירין להבחין שזה של היתר, וע"ש בב"ח. וכמו כן מצינו בספר מגן גיבורים או"ח סי' ע"ה סק"ג (עיקר דבריו הובא במשנ"ב שם סקט"ז), גבי בפאה נכרית, דגם המתירין לצאת כך לרה"ר משום דמדינא שרי, מ"מ ת"ל דאסור משום איסורא דמראית עין, וכתב דכיון דהרבה הולכות כן, הרואים לא יתלו באיסור, ומשמע נמי דאין צריך שידעו להבחין בין פאה נכרית לשיער, וסגי מה שהוא מצוי".

◄ ובספר "אבני ישפה" (ח"ה סי' קמ"ה) הנ"ל כתב: "כיום נעשה מצב שרוב הנשים לובשות פאה נכרית, ואם כן ודאי שלא שייך לומר שיש כיום ענין של מראית העין, שהרי יודע כל אדם שיש כאן פאה נכרית. ודבר זה דומה לתחילת השימוש בשעון שבת, שבתחילתו היתה מראית העין שאנשים חשבו שהוא מכבה או מדליק האור בשבת, אבל אחר שהתפשט הדבר שוב אין מראית העין, כי הוא דבר שרוב בני אדם עושים, ולא שייך בזה ענין של מראית העין. וכן הדבר בענין הפאה הנכרית… בזמננו הדבר ברור שהוא נפוץ ביותר, ולא שייך כלל מראית העין, וממילא גם הבאר שבע שאסר הפאה הנכרית, היה מודה אם היה רואה המצב שנוצר בימינו".

◄ ובספר "עמודי שש" הנ"ל למסכת בבא מציעא (צא. עמ' ק"ע בהערה) כתב: "יש להתיר מהטעם הנ"ל שההיתר מצוי מאוד ומהיכי תיתי שיתלו באיסור, וע"פ זה נראה דבלבישת פאה אין לחוש למראית העין שיראוה שהולכת בגילוי ראש, דמהיכי תיתי שיתלו בגילוי ראש, והרי מצוי ומפורסם לכל שיש פאות בעלמא, ולכן המתירים בזה לא חשו למראית העין. ואף אלה שאסרו משום כן, היינו בזמנם שזה היה מעט ולא מצוי". וכל פוסקים אלה הבינו שהרואה "תולה" שזאת פאה, ולא "יודע" מחמת שהיא ניכרת.

◄ ובשו"ת "תבואות שמש" למרן הגר"ש משאש כתב: "גם משום מראית העין ליכא, כי מאות ואלפי נשים לובשות פאה… ואיזה מראית עין יש בדבר שעושין כל הנשים?"

◄ ובשו"ת "דת והלכה" למרן הגר"מ שטרנבוך כתב: "כעת שרבו הנשים בפאות נכריות, הלא במראית העין לא יתלה כלל ששערותיה פרועות רק ידמה שיש לה פאה נכרית וכו', שרבו כ"כ הפאות נכריות היום שיש לתלות בהן". כלומר, לא מחמת שהפאה איננה ניכרת, אלא מחמת שהרואה "ידמה" שהיא לובשת פאה (ולמרות שכתב בתוך דבריו ש"ראוי להימנע" מפאות שאינן ניכרות כלל, אולם פשוט מדבריו שמותר מעיקר הדין).

◄ ובשו"ת "אור יצחק" להגר"י עבאדי שליט"א כתב: "ומה שאנשים יחשדו לנשים שמכסות ראשן בפאה נכרית שהן הולכות בגילוי ראש, דבר זה אין נראה לחוש לו כלל מכמה טעמים, וכבר הזכיר מזה הגאון רבי משה פיינשטיין בתשובתו הנ"ל. א. שאין לנו לגזור מדעתנו ולחשוש למראית העין. ב. אם החשש שהנשים הרואות אותה יחשדוה, זה דבר שאינו נכון כלל, דבהסתכלות מועטת יכולים להבחין אם זה שערה ממש או פאה נכרית, גם בפאות היפות ביותר. ג. אם הנשים מכירות אותה לזאת שלובשת פאה נכרית, הרי הן גם יודעות אם היא לובשת פאה נכרית או לא, וזה פשוט. ד. אם החשש הוא שהאנשים יחשדוה, אותו טעם שייך אצלם אם הם מכירים אותה או לאו, ואם אינם מכירים אותה אולי היא באמת לא נשואה, ויש בנות בתולות וכו'. ה. ועוד שהיום שכל כך מצוי פאה נכרית, א"כ למה לחשוש למראית העין, ולמה שלא ילמד עליהם זכות".

הראת לדעת שטעמם של הפוסקים המתירים, הוא שאין מראית העין, למרות שהפאה איננה ניכרת, ולא כדברי אותם הטוענים שגם אליבא דהמתירים יש לאסור בפאה שאינה ניכרת.

ביאור שיטת המתירים הבודדים שאסרו כשאינה ניכרת

ואמנם יש בודדים מהמתירים שחששו לשיטת מהרי"ל דיסקין לאסור משום מראית העין, וכך היא שיטת מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, שהולך כאביו הסטייפלר שכתב באחד ממכתביו לחוש לדעת המהרי"ל. אולם גם בשמו פרסמו שקרים לרוב, ולכן נביא כאן את דעתו במלואה.

◄ ובמענה לשאלה, וזה לשונה: "מה דינן של פאות שאינן ארוכות מאוד או פרועות, אך עשויות משיער טבעי ומראה טבעי להן. האם מותר לנשים נשואות ללובשן?" ענה הרב בזה הלשון: "אם זה נראה ממש כשערה, ואי אפשר להבחין, יש להחמיר".

◄ ובמענה לשאלה, וזה לשונה: "רוב ככל הפאות ניתן להבחין אם היא פאה או שיער עצמה, ע"י כמה סימנים: א. הפאה גבוהה יותר משיער עצמה. ב. הפאה מבריקה יותר משיער עצמה. ג. רוב תסרוקות הפאות הצנועות, הן ישרות ולא מקורזלות, וניתן לזהות פאה ע"פ התסרוקת, ובפרט שרוב הרווקות הולכות בשיער אסוף כתקנון בתי הספר והסמינרים. ד. המתבונן יכול לראות שאין שרשי השיער יוצאים מהראש. האם גם בפאות אלו היתה כוונת כת"ר שיש להחמיר?" ענה הרב בזה הלשון: "אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל".

ומוכח שאפילו לשיטת הגר"ח קניבסקי וסיעתו, אין לאסור את רוב הפאות בזמננו, אלא בודדות (ובדר"כ מחירן מעל 2000 דולר) שאינן ניכרות אפילו מקרוב למתבונן. וגם הן, אם אינן עוברות חפיפה לעיתים קרובות, ניתן לזהותן בנקל.

האוסרים אסרו ללבוש פאה מפני שאינה ניכרת!

מאידך, בדברי האוסרים מוכח שכל האיסור של מראית העין הוא מפני שאין הבדל כלל בין פאה לשיער טבעי, ואי אפשר להכיר. ולכן אסרו בדורות הקודמים ללבוש פאה!

◄ וכך כתב הגר"ע יוסף בשו"ת יבי"א ח"ה סי' ה': "ומכיון שאין שום היכר בין פאות אלו לשערות הטבעיות, הא ודאי שיש לחשוש בהן משום מראית העין, שיחשבו אותן לפרוצות ההולכות בגילוי שערות ראשן ברה"ר".

◄ מהר"י קצנלנבוגן, ראשון האוסרים, לפני חמש מאות שנה: "ושלא יתקשטו בפאה נכרית, כי שיער באשה ערוה ולמראה עין יראה כאילו הוא שיער שלהם" (ספר י"ב דרשות).

◄ תשובה מאהבה: "בזה נראין הן… כאילו יוצאות בשערות ראשן פריע פרעות בלי כיסוי כלל".

◄ ישועות יעקב: "וכיון שאינו ניכר (!) אם הוא משיער גופה או משיער נכרית".

◄ תפארת ישראל: "וקשה לי הרי אסור משום מראית עין, דמחזי כפרועת ראש".

◄ תורת שבת: "וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין (!) אם בשיער עצמה או בפאה נכרית היא מתקשטת".

◄ ר' שלמה קלוגר, לפני מאתיים שנה: "בזה הזמן הרבה פרוצות שהולכות בכוונה בשיער שלהן, א"כ אף ההולכות בפאה נכרית מה מהני זה, הרי הרואה לא יידע (!) ויסבור דשלה הוא".

◄ ובספרו קנאת סופרים: "דהרי אי אפשר להכיר בלי הבחנה [=בלי להתבונן] אם הוא שיער שלה או של אחרת".

◄ שו"ת חסד לאברהם, לפני מאות שנים: "שנראה כאילו הולכות בשערות עצמן מגולות… שניהם דומין זה לזה ואין היכר כלל בין פאה נכרית לשערות עצמן".

◄ ברכת שלמה (דף ח', נדפס בתרפ"ח): "התחילו עתה ללכת בפאות העשוייין משערות קצרות תלויים באופן שאין ניכר כלל אם היא נשואה או פנויה, ונראה ממש כהולכת בגילוי שיער"…

 

האם לדעת הרבי מליובאוויטש זצ"ל, חובה ללבוש פאה?

שאלה

קראתי ב"ספר ההוכחות החד משמעיות" של עו"ד ערן בן עזרא שהרבי מליובאוויטש לא הורה לנשות חב"ד ללבוש פאה דוקא, וכי לדעתו עדיף מטפחת על פאה, והכי טוב ללבוש מטפחת. האם זה נכון? ואם ככה, איך כל הנשים בחב"ד הולכות עם פאות?

תשובה

"ספר ההוכחות החד משמעיות" הוא ספר מצויין והחזיר אלפים בתשובה, אך בכל הנוגע ללבישת פאה אין לסמוך על הכתוב שם. דעת הרבי מליובאוויטש זצ"ל כמו שמובאת שם, היא מסולפת ומעוותת. התמונה העולה מתוך עשרות מקומות בהם דיבר הרבי או כתב בענין פאה, היא חד משמעית: חובה לכל אשה ללבוש פאה, ואין היתר ללבוש מטפחת אלא במקרים מיוחדים במינם, כגון שהאשה נהגה מדורי דורות לגלח את שערותיה ואין סיכוי שיראו השערות מבעד למטפחת.

להלן לקט קטן מדברי הרבי זצ"ל בעצמו, בענין לבישת פאה.

אגרות קודש חלק י"ט, איגרת ז'תכ"ה: "בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות. והרי רואים במוחש אשר לבישת כובע ואפי' מטפחת, משאירה חלק השיער בלתי מכוסה, על כל פנים במשך זמן קצר, זאת אומרת שעוברים על האיסור הגדול, וכהפסק דין בשו"ע או"ח סי' ע"ה. וגודל הענין מובן גם מגודל השכר על קיום הציווי, כפי שנצטווינו. וכלשון הזוהר הקדוש (ח"ג, קכו.) מתברך בכולא, בברכאן דלעילא ובברכאן דלתתא, בעותרא בבנים ובבני בנים" [נוסח דומה נכתב בכמה מכתבים נוספים, וכן הובא בספר "ליקוטי שיחות" חלק י"ג עמ' קפ"ז].

אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תס"ג: "במענה למכתבה מד' תצוה בנוגע לפאה, בו כותבת שאינה מבינה בדיוק מה הכוונה בזה, ענין הפאה הוא, שהשערות תהיינה מכוסות לגמרי, ובמילא אם מכסים רק חלק, אין זה כפי שהכוונה בזה היא. גם היתה צריכה להשתדל שגם אחרות יעשו כן, ולבאר להן שזוהי הדרך וסגולה לבריאות, פרנסה ונחת אמיתי מהילדים, והשי"ת יעזור לבשר בשורות בזה" [מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'].

אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'תקי"ג: "במענה על מכתבו מכ"ח אייר, בו כותב אודות הצעת נכבדות עבור בנו שיחיה. מובן ופשוט אשר תנאי שאי אפשר בלאו הכי הוא ענין הפאה, כי פשוט שאינו דומה הזקנות ואלו שבאו ממדינתנו לפנים, לזוג צעיר המתחילים עתה לבנות בית בישראל, ובכפר חב"ד, מיסודו והנהלתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, ואין זה רק ענין פרטי, אלא גם ענין כללי וגדר וזכות הרבים.

לאידך גיסא, אין בהנ"ל כוונתי שמוכרח לדבר על דבר זה ברעש וברוגז ובתור פקודה וציווי, כי העיקר הוא בהנוגע לפועל, ושיהיו בטוחים על דבר זה קודם החופה. וכפי שמתארים את מהותה של המדוברת, ואיך שקבלה עליה הנהגת ביה"ס "בית יעקב", וכנראה נשמעת להוראת המנהל דשם שבטח גם הוא יסייע בתעמולה בהנ"ל, בטוחני שיעלה בידם להתדבר על דבר הנ"ל.

ובפרט שכאמור זהו נוגע לרבים, שאפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות וקל להבין. ובאם יסודר הנ"ל, שהיא טובתם האמיתית של שניהם והמשפחות, נכונה ההצעה ויהיה בשעה טובה ומוצלחת.

יש מקום לומר שמי שהוא יטעון על דבר הנהגת האמהות שלאו דוקא בפאה [אלא מטפחת או כובע, ויש בזה משום "אל תיטוש"]. אבל כבר מילתי אמורה (בהקדם הידוע בחסידות, אשר כל היפך הברכות שבתורה, באמת ברכות הם. עיין לקו"ת פרשת בחוקותי) שהרי זה מברכות עקבתא דמשיחא, אשר בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה".

תורת מנחם חלק י"ב עמ' קפ"ח, שיחת ר"ח אלול תשי"ד: "פאה נכרית הוא ענין שנוגע לבנים ובני בנים, לפרנסה ובריאות, כדאיתא בזוהר, שהדבר נוגע לבני חיי ומזוני. אין לשאול מדוע פלונית ופלונית אינה חובשת פאה נכרית ואינה נוהגת כראוי, ומכל-מקום טוב לה בבני חיי ומזוני והצלחה בכל עניניה. ראשית, אין אדם יודע מה קורה אצל זולתו, ואיזה צרות יש לו, שהרי אף אדם אינו מספר לחבירו מה מתרחש אצלו. ושנית, אין להביט ("פארקוקן זיך") על הזולת, אלא יש לקיים את ציווי הקב"ה…

היה אצלי סטודנט מקולג', ואמר לי שאינו מניח תפילין ואינו לובש ציצית, משום שאינו מבין בשכלו מדוע יש לעשות כן. הסיבה היחידה שאין רוצים לחבוש פאה נכרית היא – משום שלא מבינים בשכל האישי שיש צורך בזה [מחמת שאין הבדל בין מראה הפאה למראה השיער הטבעי, והפאה לעיתים מוסיפה יופי]. מדוע אין סומכים על הקב"ה? כשמצווים "להשקיע דולר אחד", ומבטיחים תמורתו "מאה אלף דולר" – הרי אפילו על הספק כדאי לעשות זאת!…

הטענה שלא סוכם על דבר חבישת פאה נכרית מקודם (קודם החתונה) – אינה טענה כלל: וכי זהו ענין שצריך לעשותו כדי לקיים הבטחה? דבר זה צריך לעשות – משום שהוא מביא הצלחה ואושר אמיתי לבעל, לאשה, לבנים ולבני בנים.

פעם היו מגלחים את הראש לגמרי, מאוחר יותר נעשה המנהג לחבוש פאה נכרית ע"ג השיער. ובפרט בזמננו, שאפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה, תתבונן האישה בעצמה (ואין צורך לשם כך בהתבוננות גדולה של שעה או מחצית השעה) מהי הסיבה האמיתית לכך שהיא אינה רוצה לחבוש פאה נכרית אלא מטפחת – כיון שהיא יודעת שבנוגע לפאה נכרית אין ברירה להסירה… מה שאין כן בנוגע למטפחת יודעת היא שיש לה ברירה, שביכולתה להסיטה למעלה יותר ויותר, או לפעמים להסירה לגמרי. ודבר זה ידוע הרבה מהמציאות. יכולה היא לטעון, שהיא תלך לבושה במטפחת כראוי. בודאי שטוב הדבר אם יהיה כך, אבל מהמציאות יודעים שאין הדבר כן" [שיחה זו הובאה גם בספר "ליקוטי שיחות" חלק י"ג עמ' קפ"ח ואילך].

אגרות קודש חלק ו', איגרת א'תתל"ב: "נצטערתי במש"כ במכתבו שעוד לא באה ההזדמנות לנסוע להזמין פאה. ולפלא עליו שמחמיץ את הדבר כל כך, ובפרט שידוע לו המבואר בכמה מקומות בחסידות, ומובן ג"כ בשכל אנושי, אשר כל רגע ורגע אפשר לקנות בו עולם מלא או ח"ו להיפך, ואם כן כל רגע ורגע העובר ואינו עושה בענין הנ"ל, הרי היתה בידו לבנות עולם, היינו להמשיך עי"ז תוספת קדושה בכל העולמות, כמובן מאגרת התשובה לרבינו הזקן פרק י"ב, ומפני התרשלות לא נעשה כזה. אבל אין צועקין על העבר, ועכ"פ עתה עליו להזדרז ככל האפשרי בזה, וזהו ג"כ הטעם שהנני שולח מכתבי זה במשלוח מיוחד. בטח ידוע לו שיש ע"י "מחנה ישראל" קופה מיוחדת לגמ"ח על ענינים כאלו, והתשלומים הם בתנאים נוחים, ואם זה העיכוב עד עתה חבל שלא גילה את זה, וכבר היה הדבר מסודר מכבר".

אגרות קודש חלק ז', איגרת ב'קי"ב: "בנועם קבלתי מכתבו מל"ג בעומר, ונהניתי במאד לקרות בו ממה שכתב שהוא וזוגתו שיחיו רואים השגחה פרטית בעיני בשר שלהם, וצריך היה להסביר לזוגתו תחי' את הענין בביאור יותר, אשר כיון שראתה במוחש איך שהפאה הביאה לה ברכה והצלחה, הרי צריכה להיות עינה טובה גם בשל אחרים וכמאמר רבותינו ז"ל במדות נותני צדקה, ולהשפיע גם על סביבתה בכיוון זה".

אגרות קודש חלק ה', איגרת א'תל"ב: "נתקבל הפ"נ שלו… ומה שנוגע ביותר… כיון שזהו ענין שבגלוי, ובפרט במחנו, שכפי השמועה התחילו להרגיש איזה חלישות בזה, היינו בענין לבישת הפאה, ובמילא צריך בזה תקיפות אשר אי אפשר בלאו הכי, כי אם שתלבש ותשא פאה דוקא, ובלי ספק אשר הרצון שלו ימציא אצלו אותיות המתאימות שיבוא לפועל ויצליח".

אגרות קודש חלק י', איגרת ג'קע"א: "מצער אותי ביותר מה שכנראה בענין הפאות נעשית הזזה בזעיר אנפין, והרי ידוע שכל אתערותא הבאה מבחוץ צריך לנצלה בשעת מעשה, משא"כ כשעובר משך זמן. ומ"ש אודות דוחק המצב וכו', הנה האמנם אי אפשר היה להשיג הלוואות בקופות בגמ"ח של אנ"ש, שכפי הנודע לי הנה ישנה באגודת חב"ד שע"י כת"ר שליט"א אצל הוו"ח כו' הר"ד גינזבורג ושנים או שלשה בירושלים עיה"ק ת"ו".

אגרות קודש חלק ח', איגרת ב'תקנ"ה: "שמחתי לקבל פרישת שלום מכם, וגם את הבשורה הטובה שמהיום והלאה היא חובשת פאה. והשי"ת יעזור לכם ע"י קיום הבטחתו (זוהר חלק ג' דף קכ"ו ע"א) להתברך בברכאן דלעילא, בברכאן דלתתא, בעותרא, בבנים ובני בנים. ובפרט בימים שבין פורים ופסח, שנשי ישראל פעלו לעצמם וליהודים בכלל והביאו בזה ניסים בעולם, ימים אלו הינם ימי סגולה מיוחדים להצליח בכל הנ"ל" [מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'].

אגרות קודש חלק ד', איגרת תתקל"ד: "נודעתי שהיתה כבר ההתראות של בתו… שתחי' עם ב"ג שיחיה, והנני לברכם בזה בברכת מזל טוב שתהיה ההתקשרות בשעה טובה ומוצלחת, והוא וזוגתו שיחיו ירוו מהם ומשאר ילידיהם שיחיו רוב נחת ועונג, אידישן און חסידישן נחת. אבל מאידך גיסא אמרו לי, שיש חשש שנחלשה אצל בתו שתחי' החלטתה ללבוש פאה נכרית. איני יודע איזה השפעה פעלה חלישות החלטתה זו, אבל בטח משתדלים באופן המתאים ובניחותא לראות שתקיים את ההבטחה על דבר זה".

אגרות קודש חלק ט"ו, איגרת ה'של"ד: "במענה על מכתבו מיום ג', בו כותב אודות הצעת הנכבדות עם מרת… ונכונה ההצעה, כמובן לאחרי שתקבל על עצמה הנהגת ביתם באופן חסידותי, לבישת פאה וכו'. ויהי רצון שיהיה בשעה טובה ומוצלחת".

אגרות קודש חלק י', איגרת ג'רס"ו: "אם היו שומעין לדברי, היינו… בהנוגע לפאה (ע"פ המבואר בזוהר ח"ג קכ"ו ע"א), כבר היה נראה שינוי ממשי במציאות הפרנסה, נראה בעיני בשר אפילו".

אגרות קודש חלק ט', איגרת ב'תרל"ז: "לפני שבועות אחדים הראה השי"ת את חסדו במה שקרה לה שאפשר לקרוא לזה בשם נס, באופן נורמלי זה צריך לעורר הכרת תודה להשי"ת, שהוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות. והתודה צריכה לבוא לידי ביטוי בדרך שהשי"ת רוצה, ורצונו נאמר באופן מדוייק לכל ישראל ללא הבדל בין איש לאשה בתורתו הקדושה. ולכן קויתי שזה יעורר אצלה רצון ללבוש פאה שלימה… והנני מקוה שאקבל ממנה בשורה טובה, שכבר לבשה פאה שלימה לפחות מהיום והלאה, כמנהג בנות ישראל הכשרות, וגם שמנצלת את השפעתה להשפיע על סביבתה בכלל ועל הקרובים אליה בפרט שיתנהגו כפי שהשו"ע מורה, והשי"ת יעשם מאושרים" [מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'].

אגרות קודש חלק י', איגרת ב'תתק"ע: "בעזרת השם יתברך התקבלו לאחרונה התנהגויות והנהגות מסויימות בין אנ"ש, ונשות אנ"ש בפרט, שעד עתה, מפני סיבות שונות, לא כולם נהגו כן. וכמו כל דבר שהוא חדש, קל להרוס אותו ח"ו, לכן גדולה באופן יוצא מן הכלל הזכות של כל אחד התורם את חלקו לחזק זאת. מצד שני – קל יותר לפעול זאת בעצמו, גם אם עד עתה לא העריכו את זה לפי החשיבות האמיתית, כשמתחשבים בכך שאין זה ענין פרטי אלא יש לזה השפעה, במידה ידועה, על כל החוג. לכן, מבלי להיכנס לסיבות שמנעו עד עתה את ההנהגה של דברים מסויימים בבתי אנ"ש, בלבושים ובחינוך הבנים, רצוני להדגיש לכן שוב, שמהיום ואילך על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה" [מאידיש: "אגרות קודש מתורגמות" חלק ב'. הובא גם בליקוטי שיחות חלק כ"ג עמ' שמ"ט. איגרת זו נשלחה לכמה ארגוני נשים].

אגרות קודש חלק ו', איגרת א'תקנ"ב: "בנועם קבלתי מכתבו אשר זוגתו תחי' הסכימה ללבוש פאה, ויהי רצון מהשי"ת אשר תעשה זאת בלב שמח ובעגלא דידן תראה בעיני בשר תוספת ברכה והצלחה בענינה הן הכללים והן הפרטים בבריאות הנכונה ובפרנסה לו ולכל ב"ב שיחיו".

תורת מנחם חלק י"א, שיחת פרשת בשלח תשי"ד: "מצינו בגמ' בסוף מסכת סוטה אודות העניינים שיהיו בעקבות משיחא, "בת קמה באמה וכלה בחמותה". וע"פ המבואר בליקוטי תורה בנוגע ל"תוכחה", ש"אף לפני הנראה… הם קללות, לפי האמת אינם רק ברכות", יש לומר שכן הוא גם בנוגע לתורה שבעל פה, שגם הענינים הבלתי רצויים הם באמת ברכות, ובנדון דידן – שיהיה הענין "בת קמה באמה וכלה בחמותה" שבאופן שאמה וחמותה תלמדנה מהבת והכלה ענינים של קדושה, כמו בנוגע לפאה נכרית".

ליקוטי שיחות חלק ל"ג, הוספות – דף רס"ד: "לכתבה אודות כיסוי השערות שלה, אין בזה כל שאלה כלל, כיון שה' אמר ברור שלטובת האשה ובעלה וילדיהם שיחיו שלא תהיינה שערות ראשה גלויות, ודאי אשר כן הוא ואי אפשר שע"י קיום מצוות ה', יבוא כאב ראש או הדומה לזה! לדוגמא, לכתבה אשר לובשת פאה נכרית בא כאב האמור, אפשר: א. שזהו שקר היצה"ר, שאינו רוצה שיקיימו מצוות ואינו רוצה שתבאנה ברכות ליהודים. ב. באם אמת הוא, הרי זה ראיה שלטובתה תגזוז שערותיה שתהיינה קצרות, אז ודאי שלא יהיה כאב ע"י הפאה נכרית. לפלא שאחרי שראתה בגלוי ברכת ה' ונסיו בהולדת הבן שיחיה, שואלת בהענין" [מענה לאשה הטוענת שיש לה כאבי ראש בגלל לבישת הפאה, ממכתב כ"ב טבת תשד"מ].

"במה שכותב אודות מצב הפרנסה וכן עוד איזה מאנשי שלומינו שיחי', אינני רשאי לכסות דעתי בזה, כיון שנוגע לאחרים, ובענינים הכי חשובים, ודעתי היא, שמהסיבות עקריות להעדר ההצלחה עד עתה הוא, לא כל כך הסיבה הטבעית במצב הכלכלי במדינתם עתה, שהרי כמה וכמה התגברו על זה, אלא הענין דשייטלען [=הפאות] של נשי אנשי שלומנו תחיינה.

ואף שהלימוד זכות עליהן (ולא רק לימוד זכות לבד, אלא לאמתו של דבר) מפני שהורגלו במדינתנו לפנים [=רוסיה], ששם היה קשור זה בקישויים הכי גדולים ועל ידי ההרגל [ללכת בגילוי ראש] כהיתר ח"ו נעשה להן. ידוע שעניני לימוד זכות גדולים ביותר, אבל אין זה משנה המצב, שסוף סוף ענין הפאות אינו בסדר כלל.

ויהי רצון שיתקבלו דברי אלה כמו שהם, שאין הם באים בתורת קפידא ח"ו ותרעומות, אלא בתקוה שכולי האי ואולי וסוף סוף יעשו כל אנ"ש שיחיו את התלוי בהם לתוספת הצלחה בהנוגע לבריאות, לפרנסה ולנחת אמיתי מכל יוצאי חלציהם שיחיו מתוך שמחה וטוב לבב" [צילום המכתב פורסם לאחרונה].

24242424

ספר "סיפורים מחדר הרבי" שסופרו ע"י מזכיריו, דף מ': "חתן וכלה נכנסו פעם ל'יחידות' לפני חתונתם, וביקשו ברכה. הם הוסיפו לבקש שהרבי יהיה המסדר קידושין (במשך מספר שנים לאחר תחילת הנשיאות, הרבי היה מסדר קידושין בחופות החסידים, לאלו שעמדו בתנאים מסויים שהציב). הרבי פנה אל הכלה ושאל האם תלבש פאה נכרית אחרי החתונה, שכן כידוע הרבי הקפיד על כך גם באותם ימים שהדבר היה פחות מצוי מכפי שהוא היום. הכלה השיבה בשלילה באמרה כי תלך עם מטפחת.
הרבי לא היה שבע רצון, והגיב כי טבע המטפחת לרדת מעל הראש. הכלה אמרה שאכן תיזהר להחזירה למקומה במקרה כזה. הרבי לא קיבל את דבריה, ואמר שהנסיון הראה שלא ממהרים להחזיר את המטפחת במקרה שהיא נשמטת. מכל מקום, אם הכלה אינה מוכנה ללבוש פאה, "לא אוכל להיות מסדר הקידושין", אמר הרבי.

נראה שהחתן והכלה דנו בנושא בימים הבאים, שכן בבוקר יום החופה ניגש החתן אל הרבי שעה שהגיע לבית מדרשו, ואמר שהכלה ביקשה למסור כי החליטה ללבוש פאה, ולכן היא מבקשת שהרבי יסכים להיות מסדר הקידושין. הרבי הגיב ואמר "כעת כבר מאוחר בשביל זה". "והרי השעה עכשיו רק עשר בבוקר, והחופה תהיה בערב?" תמה החתן. הרבי השיב "בוודאי אין כוונתך רק בנוגע אלי, אלא גם מה שמצטרף אלי שעה שאני מסדר קידושין, ובשביל זה כבר מאוחר…" [סיפור זה הובא במקומות רבים].

ספר מקדש ישראל, דף רצ"א: הרב שמואל מלונדון מספר, "לפני חתונתי ביקשתי מהרבי שיסדר אצלנו את הקידושין, ואכן הרבי רמז שכך יהיה. ואז פתאום בא אלי הרב חדקוב (המזכיר), ושאל אותי כמה דברים (היה מובן שהוא שואל בתור שליח מהרבי). בין השאר הוא רצה גם לדעת אם יש לכלה לכל הפחות שתי פאות, שאז כשמנקים אחת קיימת השניה. עוד שאל ממתי תלבש הכלה את הפאה, בהתכוונו לכך שהכלה צריכה לחבוש את הפאה עוד קודם החופה".

יומנו של החסיד ר' משה לברטוב, שנת תשי"ד: "כל ענין שרבינו מעורר עליו, הוא מאוד דורש אותו, כמו בענין כיסוי השערות בפאה, אשר פעם אמר, שהוא יצליח בענין במסירות נפש. ופעם אחת כשנתן ברכה ארוכה לאחד התמימים, אמר בסוף: כל זאת – שיהיה פאה, ובאם לאו – אין לכך כל קשר אלי".

ספר מקדש מלך ח"א, דף רל"א: מספר הרב ראובן דונין זצ"ל, שרעייתו הייתה ממשפחה של יוצאי הונגריה, והקפידה לכסות ראשה במטפחת באופן שלא ראו אף שערה אחת לחוץ (כדעת החת"ס), ובמכתב ענה לה הרבי "במענה לשאלותיהם… נכון שתלבש פאה נכרית, כמנהג נשי חב"ד".

קובץ תשורה, סיון תמוז תשס"ה: "השבוע ביקרה אצלנו מרת פרוס, חמותו של שלום לברטוב ומרדכי דובינסקי, וסיפרה דבר נפלא מכ"ק אדמו"ר. אחד הבעלי בתים בבית הכנסת בו משמש שלום לברטוב בתור שמש, יש לו ילדה בת אחד עשרה, ול"ע נשרו שערותיה באופן מבהיל עד שהיתה מתביישת לצאת החוצה. היו איתה אצל הרבה רופאים וגם אצל אדמורי"ם, אבל ללא הועיל. ויעצם שלום לברטוב שילכו לכ"ק אדמו"ר וישמעו לעצתו. כ"ק אדמו"ר אמר להם שבאם תקבל הילדה על עצמה, אשר כשתגדל ותינשא תלבש פאה נכרית, יעזור לה השי"ת שיגדלו שערותיה. היא הבטיחה וקיבלה על עצמה, וכעבור זמן התחילו שערותיה לגדול, וכעת יש לה שערות גדולות ונאות".

מדברי הרבי שהובאו כאן, נלמדות כמה מסקנות:

1. ברור שעדיף פאה על מטפחת ("בעצם הענין דלבישת פאה נכרית, ולא להסתפק בכובע ומטפחת, מבואר ההכרח בזה בכמה מקומות")

2. ברור שהכוונה לכל בנות חסידות חב"ד, בכל מקום שהן ("על כולן, ללא יוצא מן הכלל, להתאחד עם נשות אנ"ש הלובשות פאה")

3. ברור שהכוונה גם לאנשי ארץ ישראל, למי שניסה להתחכם ("לזוג צעיר המתחילים עתה לבנות בית בישראל, ובכפר חב"ד")

4. יש לכל אשה הלובשת פאה, לשכנע את חברותיה שיעשו כן ("גם היתה צריכה להשתדל שגם אחרות יעשו כן, ולבאר להן שזוהי הדרך וסגולה לבריאות, פרנסה ונחת אמיתי מהילדים")

5. גם אם מישהי תבטיח לכסות היטב עם מטפחת, יש להורות לה ללבוש פאה כי אחרות יכולות ללמוד ממנה והן לא יכסו את הראש היטב ("אפילו אם פלונית אומרת שבהנוגע אליה אין נפקא מינה באיזה אופן תכסה ראשה, כיון שבכל אופן יהיה הכיסוי כדבעי, מובן שאינה יכולה להבטיח בהנוגע לאחרות")

6. גם אם האמא לבשה מטפחת, על הבת להדר וללבוש פאה ("בת קמה באמה להוסיף עליה בשמירת התורה והמצוה")

7. הרבי לא דיבר על פאה מכוערת אלא פאה שיותר יפה משיער עצמה ("אפשר להשיג פאה נכרית בכל הצבעים, והיא נראית יפה עוד יותר מהשיער שלה עצמה").

ואחר כל זאת, מי יכול להעיז פניו ולטעון שלדעת הרה"ק מליובאוויטש זצ"ל עדיף מטפחת?